שלושים ושלוש

אני יושב לי בחדר. קור דצמבר כבר כאן. הוא מתחיל לדקור לאט לאט, אם כי עדיין לא מצדיק סוודר פיג'מתי. המחשב מנגן מוזיקה נעימה וחורפית, ואני עם כוס וויסקי טוב וסיגריה. אז זה נפל עליי די מהר - שלושים ושלוש. אמאל'ה, איך זה הגיע לכאן? רק אתמול הייתי בן 26... לא?

פתאום נשמע פיצוץ קטן מכתפי השמאלית. ענן קטן ומצחין של גופרית מתאדה לו לאיטו, והנה יושב לו על כתפי בחור. קטן מאוד, אמנם, אבל בחור. היי... הבחור הזה נראה כמוני קצת, רק לבוש בחליפה אדומה ועיניו נוצצות בצבע צהוב רמזור. הוא קופץ לו מכתפי, מתיישב על שולחן המחשב ומוציא סיגריה.

"אוי, נו, באמת. לא יכולת להמציא קלישאה גדולה מזו? עוד מעט תתחיל עם 'תעתיקי מיוסי'. כמה משפיל...".
השדון הקטן מדליק סיגריה ומנופף לי בה: "סתום, חלאה, ותתחיל להתארגן. יש לך מסיבה עוד שעה וחצי".
"שעה וחצי זה די והותר כדי להתארגן!" אני נוזף בו בחזרה. אבל אז, בריח של פצ'ולי ויקינטון הבר, ובעננת וניל לבנה, מופיע על המדף אני קטן, שוב. לבוש בלבן (!), שיערו מסורק ומוג'לל, אוחז בורד קטן. 


"אתם צוחקים עליי, נכון?"
"הו, לא!", מתרה בי האני הטוב וקופץ על השולחן, כמה סנטימטרים טובים ליד השדון. "מה... עוד מסיבה? למה אתה לא חושב קצת על החיים שלך? היום אתה בן שלושים ושלוש, השם ירחם! ותראה אותך - יוצא בשישי בערב".
"ומה רע בזה, לבניה?", השדון מתרגז. "מה אתה רוצה בדיוק שהוא יעשה?"
"שימצא כבר קשר, יפרוש מחיי הלילה המאוסים האלה ויתחיל לחשוב על ילדים. אתה לא לבד בעולם הזה...".
"אתם מוכנים לשתוק, אלוהים אדירים?" אני מנסה, אבל יודע מראש שהקרב הזה אבוד. הנה זה בא:

"אוי נו, באמת. אתה באמת רוצה להיות כמו כולם? ממתי? היית כבר עובר לפרברים, מוצא חבר, מגדל זוגיות לתפארת, מתחתן, ואפילו מאמץ. בגילך זו כבר הנורמה... לא?", השדון לועג.
"ומה רע בזה?" עונה לו הלבן. "לידיעתך, חברי המושחת, השעון הביולוגי מתקתק גם להומואים, ואני לא חושב שידידנו כאן רוצה להיות הומו מזדקן - אה, הנה אמרתי את מילת הגנאי המאיימת. הומו מזדקן, כזה שחי לבדו עם החתול ועדיין יוצא למסיבות, גם בגיל שלושים ושלוש".
"אבל אלה לא מסיבות הומואים...", ממלמל השטנון בהתנצלות.
"שטויות! מה זה משנה? מה זה קשור אם זו מסיבת גייז, מסיבה גותית מעוותת או מסיבת קרחנות בטבע? אני מרחם על האידיוט!", קורא האני הלבן.
"באמת, תודה על הרחמים" אני ממלמל, אבל נראה שהם ממש לא שמים עליי יותר.
"צ'מע, ידידי, כל מה שאני יודע זה שככל שעובר הזמן, ככה אני יותר מתחזק." הלבן חותם בחיוך מנצנץ. 


השחור פונה אליי: "אל תקשיב לו. מי הוא שיקטלג חיי אנשים לפי שחור ולבן? למה צריך להיות או ככה או ככה? למה אי אפשר לשלב את הכול ביחד?"

"אויש, שדון טיפש", הערפדון-של-מעלה משיב. "נכון, הכול טוב ויפה על הנייר", הוא מחווה בידיו בלעג ."אל תכניס הכול לתבניות! אל תהיה הומופוב! אל תחשוב שיש רק שחור ולבן! בולשיט. ראית את זה יותר מדי פעמים, ערפדון", הוא פונה אליי. "מיטב ההומואים בגילך נופלים לתבנית הסטרייטית, ומה לעשות - בגיל הזה, זה כבר מה שמצופה ממך".

"מצופה ממנו? מה הוא - טורטית?", השדון מתלהט, ועיניו זורחות בצהוב. "התבנית, כמו שאתה קורא לה, ידידי ממעל, היא תבנית שעובדת אולי לכמה אנשים. להתביית, להפוך חלק מהחברה. לעקוב אחרי הנורמות המקובלות. בשבילי זה יותר מוות מוחי - לבוא כל יום הביתה ולבהות בטלוויזיה, ופעם בשנה לנסוע לחוץ לארץ? יאללה יאללה, לחיים יש להציע יותר מזה. אין דבר כזה 'צריך' ואין דבר כזה 'מצופה'. שיעשה מה שבזין שלו, ואם זה אומר ללכת לרקוד במועדון ב-3 בבוקר גם בגיל שלושים ושלוש, כי, מה לעשות, הבחור אוהב לרקוד, אז שיעשה את זה. לא?"

"שיעשה את זה...", הלבן ממלמל. "גם בגיל 35? לא קצת פתטי?"
"פתטי שמתטי. שכל אחד יעשה מה שטוב בעיניו".
"ומה יגידו מסביב? שהוא סבא? לא התבגר? שנעוריו כבר מאחוריו אך הוא נתלה עליהם? שהוא לא יודע מתי לפרוש?", הלבן לוג