הניתוח - חלק 4 (ואחרון)

תארו לעצמכם שיש לכם עכשיו חודש חופש. חודש שלם של חופש מהעבודה, ולהתבטל. לא ברור שהייתם לוקחים? אבל יש מלכוד. אסור לצאת מהבית. לא לבילויים, לא לחברים ובטח שלא למסעות קניות בעיר. פשוט לנוח. חודש שלם. זה מה שקרה לי בחודש האחרון. חודש שלם שרצתי בבית, כי זה מה שהרופא אמר שעליי לעשות לאחר הניתוח.

בהיותי טיפוס אחראי, מובן שהתכוננתי מראש. האצתי בחבריי שיתחילו להזרים אליי סרטים. הטורנט שלי עבד במרץ, והצלחתי למלא 200 ג'יגה של סרטים וסדרות. כמו כן, דאגתי לאספקה של ספרים, ואף הצלחתי לארגן פלייסטיישן מחבר. הכול היה מוכן לקראת החודש הגדול.

מוכן ומזומן, ועוד יותר מזה צולע, חזרתי הביתה לאחר הניתוח. אחרי שאדי ההורים והחברים שפקדו אותי התפזר מעט, נשארתי לבד, שוכב במיטה ומאוד מרוצה. איזה כיף, חשבתי לעצמי. עוד חודש של בטן גב. ואז, בלי שבכלל התכוונתי, קרו כמה דברים על טייס אוטומטי.

הדבר הראשון היה התמכרות מוחלטת לטלוויזיה. לא משנה אילו סרטים ואילו סדרות, מצאתי את עצמי בוהה בדברים ביזאריים לחלוטין. למשל, ערוץ הקניות או ערוץ הסרטים ההודיים. סדר היום שלי התחיל לסבוב סביב הקופסה הארורה. יום שבת? יש אמריקן איידול. רביעי ? הישרדות. שני? נולד לרקוד.

כן, כן, גם אני התמכרתי, כמו ילדה פותה, לכל התכניות הכי מפגרות והכי אידיוטיות בטלוויזיה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשאצטרך להיגמל ממנה..

רק אחרי 3 שבועות התחלתי להבין שבקושי שיחקתי בפלייסטיישן, בקושי קראתי ושלא לדבר על ה200 ג'יגה שחיכו לי, מלאים בסרטים וסדרות. אכן, מכשיר השטן.


במהלך רביצתי במיטה הבנתי עד כמה אירוני זה שהדברים שהכי הפריעו לי באותה התקופה הם לא הגב.

הצלקת הייתה קטנה, וכאבי הגב לא היו חמורים. הבעיה הייתה, בראש ובראשונה, הגרון. מכיוון שהמרדימה המטורפת כנראה שייפה את קנה נשימתי עם שופין חלוד, כל הגרון שלי הרגיש כמו פצע אחד גדול. וזה אומר לא לאכול ולא לדבר. או, יותר נכון, לאכול רק דברים מסוימים מאוד (לא חמים או קרים או מלוחים או חריפים או מתוקים מדי) ולשתות שלוק מים אחרי כל חמש מילים.

ככה הלכתי לי, צמוד לבקבוק מים, שותה שלוקים קטנים בכל פעם שרציתי להוציא מילים מפי. כמו כן, כל ביס מכמעט כל מאכל ארגן לי כאב ראש הגון, כי הגרון שלי שלח אליו אותות כאב.

עוד הפרעה חביבה הייתה הכוויות על גבי, שבהתחלה סתם כאבו, אבל אחרי זה הגלידו והתחילו לגרד. אבל מה זה לגרד... תחשבו על העקיצה הכי מגרדת שלכם ושימו אותה על הגב. גם היום, אחרי שעבר כבר זמן מה, אני עדיין שולח יד, בלי משים, אל גבי כדי לעקור את הגלדים הארורים האלה.


וכמו שהבטחתי - הפסקתי לחלוטין לעשן. לא נגעתי כבר חודש בסיגריה. אני לא יודע מה קורה עם אחרים, אבל מבחינתי - כל המיתוסים של "פתאום חוש הטעם שלך מתחדד" או "הפסקתי לירוק מוחטות על הבוקר" הם רק מיתוסים. אני מרגיש בדיוק אותו הדבר כמו קודם. חוץ מיומיים - שלושה ראשונים עם מעט כחכוחים, אני לא מרגיש יותר בריא, לא מרגיש פחות מתנשף, וחוש הטעם שלי נשאר בדיוק אותו הדבר.

אני חושב שהיה לי קל יחסית להפסיק, מכיוון שזנחתי את כל טקסי העישון החברתיים: לא יצאתי, לא עבדתי ולא שיחקתי D&D – שלוש הזדמנויות שבהן תמיד עישנתי. ואולי כמובן האזהרה מהמנתח, שאם אני רוצה לחזור לזרועותיו, אני יכול להמשיך לעשן.

כצפוי, הפסקת העישון, חוסר הפעילות הגופנית וכמות הצ'ופרים שקנו לי לא הועילו כל כך ללוייתן מחוף שרתון – הווה אומר אני.


אבל מה? לפחות חיבקתי את השמנתי כמו שמחבקים דובי חם וחביב. אם כבר בבית, אם כבר לובשים טרנינג - יאללה, הבה נאכל. אז מה אם עכשיו אני לא יכול להיכנס כמעט לאף מכנס? אז מה אם אני יכול לאכול חצי תבנית בראוניז בכיף? כשנחזור לשגרה, נטפל בזה. בינתיים - שקט! אני מנסה לגמור קערת פסטה אלפרדו.

ומה עם שינה? בהתחלה אמרתי לעצמי "איזה כיף. אני בטח אשן כמה שאני רוצה, אדפוק 10 שעות שינה ביום בכיף". כמובן שזה לא קרה.

משום מה, חוץ מערבול השעון הביולוגי, לא הצלחתי לישון יותר מ-7 שעות ביום. אולי זה כי לא עשיתי כלום. אבל, לאט לאט, סיגלתי לעצמי שעות שינה של זקנה ערירית בת 90: 4 שעות שינה, 6 שעות ערנות, עוד 3 שעות שינה וחוזר חלילה. כמה מוזר זה פשוט לישון כשעייפים, וכמה מוזר זה לא להיות ממש מותש אחרי יום. אני רק חושב מה יקרה כשאחזור לעבודה. אני קורא לזה ג'ט-לג בטלה.

במהלך החודש, מיטב חבריי צלצלו אליי והביעו דאגה, הערכה ורצון לבוא ולהביא מרק עוף חם. אבל אני לא יודע מה קרה לי - פשוט לא היה לי כוח לכולם. בדמיוני ראיתי את חבריי יושבים