לחיי הממלכות הוורודות

בעקבות טורי מלפני שלושה שבועות על הומואים ו- D&D ומבול הטוקבקים שהוא קיבל ("מה זה לא משחקים? אני משחק גם משחק! אמנם פעם בשנה, ובכיתה ו', אבל אני משחק!") החלטתי לזרוק את הכפפה הוורודה ולנסות משהו מעניין - הקמת קבוצת D&D על טהרת הגייז!

פכרתי את ציפורניי ושאלתי את עצמי: מה זה אומר? האם זה יעבוד? האם ייענו לקריאתי הקלושה? ובכלל - יש לי כבר קבוצה שגם ככה מוצצת את לשדי עד הסוף, אז מה אני צריך עוד אחת עכשיו? למי יש זמן וכוח?

למרות השאלות הרות הגודל הללו, תחושת השליחות גברה על כל הקשיים.

החלום, (כמעט) שברו...

בדמיוני כבר הפלגתי אל עולמות רחוקים, בהם הבן של המלך מאוהב במשרת והם מנהלים רומן אסור. כאשר המלך מגלה את העניין, הוא שולח את אהובו של הנסיך לגלות והנסיך בורח כדי להיות עם אהובו. מי יעזור לו, כמובן, אם לא קבוצתנו הגאה, רוכבת על דרקונים וורדרדים ועטויה בשריונות בוורוד פוקסיה שהם, כמובן, צו האופנה בממלכה המכושפת?

כמעט שאמרתי נואש. כמעט שעמדתי לזרוק את הדפים והקוביות לים ולהרים ידיים. אבל אז, איש הריבות המסוקס נעמד זקוף (די עם בדיחות הומואים. אחרונה לטור זה... יש?) ונתן לי דחיפה מנטלית: לא לוותר! לא להתפשר!

חיטוט קל בטור גרם לי לשלוף את המסודר, חבר לעבודה משכבר הימים, שהיה מעוניין. איש הריבות כבר היה בפנים. טלפונים לאקסטרימי הדרימי ולמכשף, ואחרי שכנוע קליל - החבר'ה לקחו על עצמם את המשימה. מכיוון שאף טוקבקיסט אחר לא שם את אי מיילו בתגובה שכתב לטורי, או ענה על תחינתי, ננעלתי בינתיים על החבורה הקטנה הזו. היה גם איזה דיבור על עוד משתתפת לסבית גאה, אבל כנראה שהיא לא ממש רצתה (מה כבר עשינו?). בכל מקרה, חבל, כי זה יכול היה להיות מאוד מעניין.

התנאים היו פשוטים: תאהב פנטזיה, תרצה לשחק וכמובן - תהיה הומו או תהיי לסבית עד לשד עצמותיך.

אמנם יש כבר קבוצה וירטואלית של גייז חובבי הז'אנר, אבל אני, שמח וטוב לבב, חיפשתי לעבור לצד השני של המסך ולקיים אינטראקציה בין אנשים שלא נפגשו מעולם, וחלק מהם גם לא שיחקו יותר ממעט זמן בעברם.

הניסיון דיבר מבין אצבעותיי כאשר גלשתי לי אל מרחבי האינטרנט ובניתי לנו פורום, שבו נוכל לדסקס ולהכיר.

כך הוטלתי לי אל קלחת תיאומים, כתיבה ותיזוזים וירטואליים מאחד למשנהו. זה לא ממש מכיר את המשחק, את ההוא שלחתי (או, יותר נכון, הוא שלח את עצמו אבל אני נתתי את ההתנעה) לקנות את ספר השחקן, את השלישי היה צריך להרגיע קצת וכן הלאה.

...והתגשמותו (במוצאי שבת)

יום הפגישה הראשונה נקבע לתאריך שטני מעט - 07.07.07. החלטנו שכל אחד מהמשתתפים אמור להביא משהו. החלטה זו הובילה לויכוחים סוערים בפורום: מה להביא למשחק? ג'חנון? מאפינס? עוגות שונות? קינואה? הקבוצה התחלקה לאלה שאיימו להביא אוכל משמין ומפטם מול אלה שצווחו באימה ודרשו קינואה עם רוטב אדי מים.

משעשע, חשבתי לעצמי. בקבוצת האלפא הסטרייטית שלי זה לא קורה. האמת? הם פשוט מזמינים פיצה ושותים קולה ברעש גדול כשבא להם. מעניין אם גם כאן זה יקרה.

בקיצור, וכצפוי, הפורום התמלא בקשקושי אוכל, בדיחות הומואים (כמובן) ועוד מיני גגים שבקבוצות אחרות לא היו עוברים מסך.

כמה מוזר שכשגייז עושים משהו שתמיד קישרתי אותו לסטרייטים, זה הופך להיות שונה מעט. קליל יותר? מבודח יותר? רק הזמן יגיד. אני, בכל אופן, תוהה למה זה קורה. בינתיים, תהייתי נשארת באוויר.

ומה עם בחירת דמויות?

מעניין, מבחינה אנתרופולוגית, מדעית או כל קשקוש אחר, לראות שחקנים גייז בוחרים דמויות. איש הריבות בחר את הדרואיד, האקסטרימי בחר במכשף והמכשף (בחיים האמיתיים, אל תתבלבלו) בחר בסייר. המסודר עוד לא בחר כלום, אבל לכו תדעו.

לכאורה, בחירות סבירות ל- D&D. אז מה בכל זאת מעניין פה? שחקני המבוכים והדרקונים שבינינו יראו כאו תבנית מסוימת: לכל הדמויות כאן יש קשר כלשהו לטבע. הדמויות הללו הן חופשיות וללא "כבלים" מבחינת תפקיד בחברה.

מדוע איש לא בחר, למשל, בלוחם עטוי שריון? בקוסם מלומד שיצא מפקולטה? בפלדין חזק שמגן על כנסייתו ואמונתו? האם יש כאן תבנית? אני לא יודע, וגם כאן - תהייתי תישאר לה בחלל האוויר.

כך או כך, יום לאחר פרסום הטור הזה תיפגש הקבוצה הורודה והקטנה שלנו לשיחת ניסיון ונראה לאן זה יזרום. פשוט זה לא יהיה, מפאת לימודים, מבחנים,