אז מי הבוס?

מה זה בית הספר של סופי מוסקוביץ, אתם שואלים? זהו בית ספר חדש שאט אט נכנס לתודעת חיי התרבות הישראלית. הוא נוסד לפני שלוש שנים על ידי פבל קרלין, המשמש כיום כמנהלו האדמניסטרטיבי, וסופי מוסקוביץ, מורה למשחק שגידלה דורות של שחקנים בבתי ספר רבים ברחבי הארץ וכעת מגדלת את ילדיה בביתה. אורנה בנאי, אגב, מנתה את מוסקוביץ בין ארבעת הנשים החשובות בחייה שהשפיעו עליה במהלך שנים.

הקיץ משחרר בית הספר את המחזור הראשון שלו אל תוך ג'ונגל האודישנים. את סוף המסלול הם מציינים בהצגה נפלאה, "משרתות" על פי מחזאי צרפתי נודע, ז'אן ז'נה.

ז'אן ז'נה (1986-1910), מחזאי והוגה דעות צרפתי, נחשב לאחד החשובים בתחומו במאה ה- 20. הומוסקסואל מוצהר, מגיל 16 עד 39 הסתובב בבתי סוהר על גניבות, זיופים, שוטטות וזנות. הוא שוחרר מהכלא רק לאחר התערבותם של חשובי הסופרים והפילוסופים של צרפת. "המשורר של עולם הפשע" – זה היה כיוניו של ז'נה. כתיבתו האבסורדית של ז'נה מאפיינת מאוד את הדרך בה חי, הן כאסיר הצמא לחופש, והן כהומוסקסואל המחפש את הקבלה ואת ההבנה מהחברה השמרנית של המאה ה – 20. המיניות העצורה של ז'נה קיבלה במחזותיו היבט מיוחד, והדרכים בהן טיפל בה מבטאות את הדרך בה טיפל בנושא במהלך חייו (כאמור, הוא נעצר כמה וכמה פעמים על זנות). "משרתות" מבטא את כל הרגשות המוסתרים והגלויים של המחזאי – המיניות הזנותית, פשעים בלתי פוסקים ויותר מכל, הרצון להיות חופשי, הרצון להיות השולט ולא הנשלט.

אז מי הן המשרתות? רובנו משרתים, עובדים עבור הבוסים, מרגישים משועבדים להם, אבל, בעצם, הם אלה שתלויים בנו ואנחנו הם השולטים, או שלפחות כך היינו רוצים. ההצגה מביאה תמונות מחייהן של קלייר וסולאנז', שתי אחיות שנועדו לשרת את מאדאם הכעסנית והמפונקת. הן לא אוהבות אותה והיא לא אוהבת אותן. אבל שני הצדדים יודעים, כי החלפת דמויות תשנה רק את פני האנשים ולא את אופיין, ולכן הן ממשיכות לסבול אחת את השנייה. כל תהליך העבודה עם השחקנים נעשה בשיטת האקספרימנט והאימפרוביזציה. האביזרים, המצבים, התלבושות, הרגשות – כל אלה נולדו בסדנאות היצירה במהלך החזרות עצמן. הבימוי של מוסקוביץ, אשר מביאה את כל התמונות בקצב מסחרר, מציב אתגר אינטלקטואלי הן לשחקנים, אשר אמורים לכבד את הקצב המוכתב, והן לקהל, שמאמץ את מוחו במטרה לפענח את המתרחש על הבמה לאורך כל ההצגה.

"בחירת החומר נעשתה משתי סיבות", אומרת סופי מוסקוביץ, "הראשונה אסתטית, אומנותית ונעוצה בשפה התיאטרלית של ז'נה, אשר התאימה בתפיסתה לנישה האוונגרדית של בית הספר. השנייה היא הרלוונטיות האנושית של המחזה. כולנו משעבדים ומשועבדים, כולנו משרתים של מישהו אחר, כולנו שונאים את השולטים בנו וחומדים את מעמדם. ההצגה היא מטאפורה סוריאליסטית על השליטה והשלכותיה על בני האדם. אני מתרגמת את מאווייהם הפנימיים של הדמויות למציאות בימתית ויזואלית. זהו מופע פיזי חושני של תיאטרון ביו-מכני". המציאות הסוריאליסטית שמביאה מוסקוביץ לבמה משקפת את המציאות הריאלית בה אנחנו חיים. הנקודה שמחדד ז'נה במחזהו ומובאת במלואה במהלך ההצגה היא הגבול בין חירות ועבדות. הוא דק כמו הגבול בין יחסי אהבה ושנאה. במהלך הכמיהה לצאת אל החופש - מותחות האחיות המשרתות את הגבול שבין מציאות ודמיון.


דמויות מטורפות של המשרתות שמשתנות לפי המצבים בהן הן נמצאות מתבטאות בהחלפת שחקניות. חמש בנות מגלמות את קלייר ואת סולאנז'. הן מתחלפות בכל תמונה, בדיוק כמו בחיים האמיתיים, כאשר פני האנשים משתנים לפי הסיטואציות אליהן הם נקלעים. הקול, שפת הגוף, המבט – כל פעם משהו אחר, משהו חדש עם טעינה רלוונטית למצב. שחקניות מוכשרות, בוגרות המחזור הראשון, מביאות בדרך זו מקצועיות רבה אל תוך עולמם ההזוי של ז'נה ומוסקוביץ, שגם עיבדה את המחזה.

ועכשיו נעבור למאדאם. היא חזקה, היא שולטת, היא מחליטה והיא זו שנופלת. את דמותה של מאדאם מגלמים מוש אנג'ל ואבי הרוש. הם גברים שלובשים שמלות. זה מה שניתן לומר ממבט ראשון. אבל, אחרי כמה שניות של צפייה, אפשר לראות כי הם הכניסו נפש נשית אל תוך גופם הגברי והרשו לה להשתלט על חייהם לאורך ההצגה. הבחירה המעניינת של מוסקוביץ ללהק שחקנים גברים לדמות המאדאם מעלה כמה תהיות. האם מאדאם היא אישה שיש בה אלמנטים גבריים של שתלטנות וכוחניות, כמו לזו של ז'נה? האם זוהי מחווה תיאטרלית של מוסקוביץ לז'נה שחי את חייו כהומוסקסואל מוצהר והיה רוצה לראות דמויות דראגיסטיות במחזהו? או, האם זוהי דרכה הייחודית של מוסקוביץ לומר את אמירתה החיובית בנושא? עבודת שני השחקנים על דמות האישה הרשימה את רוב הנוכחים באולם. הם לא הביאו חיקוי, ולא ליגלוג. הם הביאו חיים. חייה של אישה שהיא לא כמו כולם. אישה שונה מכל השאר. "אני מרגיש אישה", אמר אבי הרוש בתום ההצגה. "וזה לא קל. העבודה על הדמות הייתה מאוד קשה. היינו במועדון ה"דיווה" ולמדנו מאנשי המקצוע את כל הכללים ואת כל החוקים של גבר שרוצה להיות אישה".

בימוי מהולל, משחק משובח ומעניין, תפאורה מינימליסטית שמתאימה לסיטואציות, תלבושות יצירתיות וייחודיות שמחמיאות לכל המשתתפים – כל אלה מפזרים תחושת הנאה מקסימלית באולם. אני מאלה שרגילים להביט בשעון כל עשר דקות. בהצגה זו, שמנשכה כ- 70 דקות, שכחתי מקיומו. כשהייתי צמא, גיששתי בתיק ושלפתי את בקבוק המים בלי להוריד את עיניי לתוכו. פחדתי לפספס שנייה מחייהם של קלייר, סולאנז' ומאדאם. ואי אפשר לפספס. הקסם הבימתי שנולד בזכות העבודה של הצוות, מהפנט את הצופים למשך כל ההצגה וגם אחריה.

בתום ההצגה חזרתי הביתה. עייף, כאילו אני הוא זה שעבד על הבמה, מסופק, כאילו אני הוא זה שזכה למחיאות כפיים סוערות אחרי מאמץ של שעה ועשר דקות, מאושר, כאילו אני הוא הבמאי שהוליד עולם אל תוך הבמה ומרוצה, כאילו אני הוא זה שכתב את המחזה המדהים וכעת צפה בביצוע הולם את היצירה. אני חושב שאם ז'נה היה חי, הוא היה משתחווה בפני הבמאית, לוחץ את ידי המשרתות ונושק בלהט את המדאמים.

אתם רוצים לזכות בתחושה עילאית? לכו להצגות הקרובות.

"המשרתות"
מאת: ז'אן ז'נה
עיבוד ובימוי: סופי מוסקוביץ
עיצוב תנועה: אלנה יארחו
משתתפים: סולאנז' וקלייר - דנה איטלמן, עינת אלקנה, קרין בן-יעקב, הגר דיין ועמית סגל. מאדאם - מוש אנג'ל ואבי הרוש. משרתי במה(תלמידי שנה א') - שיקו אסרף, אלקסאי גבריאלוב, יואב כהן.

משך ההצגה: שעה ועשר דקות
מחיר הכרטיס: 40 ₪

ההצגות הקרובות: 19.7, יום ו' ב- 21:00, 20.7, מוצ"ש ב- 20:30, 23.7, יום ג' ב- 20:30, 26.7, יום ו', 14:00, 27.7, מוצ"ש ב- 20:30 והצגה אחרונה ביום ג', ה- 30 ביולי בשעה 20:30.

ההצגות מתקיימות באולם בית פועלי ציון, רח' ברנר 14, תל אביב. טל' להזמנות: 03-5257203