הדתיים לא אשמים

כמה שמחתי לשמע הבשורה שעשתה דרכה מקליפורניה: בית המשפט החליט ש-"הצעה 8", הידועה בכינוייה "Prop 8", או, לחילופין "Prop Hate" (שנאה) ואוסרת על נישואים חד-מגדריים, אינה לגיטימית. מיד הורדתי בפני ווקר את כובע ה-"סלטיקס" שלי. במקביל, התגאיתי, בפטריוטיות פתאטית של מהגרת מזדמנת שכמוני, במסצ'וסטס, שהקדימה את ממלכתו של שוורצנגר בהתרת נישואים אלה. בקו מקביל שלישי, מדומיין לחלוטין, השתעשעתי באפשרות שחדשות מבורכות כאלה יעגנו יום אחד בחופי אשדוד.

בשורות שלפניכם החלטתי לאמוד את המרחק בין קליפורניה - המקום שבו מעולם לא הייתי, מסצ'וסטס - מקום מושבי בשלוש השנים האחרונות, וישראל - מקום הולדתי, וככל הנראה גם מותי.

ארצות הברית וישראל שונות כשמיים וארץ. ובכל זאת, רוח אלהים מרחפת על פני מימיהן, ועל עוצמת נשיבתה יקום וייפול עתידו של מוסד הנישואים שפועל בהן.

באביב 2001, מספר זוגות של לסביות והומוסקסואלים ניגשו אחר כבוד, בערים שונות במסצ'וסטס, לשאת את אהבת חייהן ובחירי לבם. תוך הפגנת נאיביות פרפורמטיבית ותקווה בריאה, הדגים כל זוג לאשורו את הסיסמה "האישי הוא פוליטי", כאשר התעלם באדישות מנומסת מן החוק בדרישה לקיים זכות בסיסית. פרופיל בני הזוג השונים היה דומה: כולם היו אזרחים אמריקנים בעלי מקצועות חופשיים, לרוב בשנות החמישים לחייהם, המצויים במערכות יחסים ארוכות, חלקן כולל ילדים, חלקן משך מעל 30 שנים. הם האמינו שהגדרות סוציו-אקונומיות (ו)נורמטיביות אלה יעמדו להם בהגשמת מטרתם. הם נענו בשלילה.

או אז, חברו הזוגות יחדיו לעתור לבית המשפט העליון בגין הפרה של התיקון הרביעי לחוקה, הדורש יחס שוויוני לכל יצירת אנוש באשר היא. טענתם המרכזית הייתה, כי דבר לא מבדיל ביניהם לבין זוגות הטרוסקסואלים - שהם, כידוע, רשאים להתחתן. בסתיו 2003 הם זכו להגשים את חלומם, ועמדו שלובי זרועות מול נציג המדינה, שהשיאם.

ארגונים יהודיים בעד נישואים חד-מגדריים

מה בין ההחלטה הנוכחית מהחוף המערבי לתקדים שנוצק בזה המזרחי? בהחלטתו, קבע השופט שקבלת הצעה 8, שעברה במשאל עם, מייצגת דעות קדומות הנובעות בעיקר מאמונות דתיות. גם במסצ'וסטס, אמונה תפלה נוצרית, שבשמה זוג נשוי מורכב בהכרח מגבר ואישה ושעומדת בבסיס ההגדרה החוקית של מוסד הנישואים, מנעה מהאוהבות להינשא. ואולם, לצד האמונות המדכאות, קמו להם גם מאמינים מבורכים, שבחרו לגבות את הלסביות וההומואים ברצונם להתאחד עם בני ובנות זוגם. בנובמבר 2002, לאחר שעתרו לבית המשפט העליון בנושא, התקבצו יחדיו מספר ארגונים דתיים על מנת להביע תמיכה בלתי מסויגת בבקשתם של העותרים. תחת השם "עמיקי", בחרו הארגונים להסביר מדוע יש להתיר לזוגות האוהבים להינשא. הנימוק המדוקדק נסב סביב טיעון פשוט: נישואים אלה אינם אחד. הם הצהירו, כי הם מבדילים בין "Civil Marriage" ("נישואים אזרחיים") ל-"Religious Wedding" ("חתונה דתית"), וגרסו שהטקס שאותו מכנה המדינה "נישואים" שונה מהותית מן הריטואל שאותו מבצעות הסמכויות הדתיות. היות שהמדינה מאחדת זוגות סביב הסכם אזרחי, חוקי וחילוני, אין כל סיבה שתתבסס על רציונל נוצרי פושט רגל, הרואה בנישואים חד-מגדריים אקט המנוגד לטבע. במהלך אמיץ, פנו הארגונים נגד הקאנון ההגמוני המכונן את השקפת עולמם, והצהירו: אנחנו אמנם מקיימים טקסי חתונה באם מבקשים זאת הנישאים, אך אין משתמע מכך שאנחנו צריכים לשמש סמכות בכל הסכמי הנישואים באשר הם. יתרה מכך, כמה וכמה מאיתנו מעוניינים להשיא זוגות חד-מגדריים. תמיכתם, לבסוף, קידמה במאוד את עתירתם של הנישאים.

בין הארגונים התומכים, שכללו בעיקר ועדי כנסיות, היו שלושה ארגונים יהודיים: הפדרציה היהודית-רקונסטרוקטיבית, קשת ומספר קבוצות רפורמיות, שלמעשה תמכו בנישואים חד-מגדריים מאז שלהי שנות ה-60'. הנה כי כן, אני חוזרת הביתה על מנת לשאול: האם באמת ה-דת היהודית, שבמחוזותינו לעולם מקבלת יידוע יחידאי ומקשיחה את הבינאריות המדומיינת דתי/חילוני, היא שעומדת בינינו לבין שאיפת חלקנו להינשא לבחירת ליבנו? הלוא רובם המכריע של הזרמים היהודיים בארצות הברית ובעולם, כולל הקונסרבטיבי, פתחו דלתותיהם לרבנים הומואים ורבניות לסביות, והם משיאים זוגות חד-מגדריים מזה שנים רבות. גם הקהילות האורתודוקסיות, אשר גרעינן ההגמוני מתנגד למהלכים אלה, הקימו להן קבוצות כמו "אורתודייקס", המפר