"לובש מסכות ותלבושות"

#

שי
הכרתי את החברה הראשונה שלי כשהייתי בצבא. הוא היה אז בוצ' מהממת, ומהרגע הראשון שראיתי אותה הייתי שלה. באיזשהו מקום אני עדיין. שתינו היינו קצינות. היא הייתה 'קודקוד' ואני הייתי 'כספית'. באקלים פסבדו-מיליטנטי, אז, הכל היה הגיוני. המדים, הנעלים המצוחצחות, הצמה הארוכה על העורף, הנשק על הגב, והיא.

נפגשנו במסיבת יום הולדת של חבר משותף. במבט ראשון, לא ידעתי אם היא גבר או אישה. רק המחשבה על הערב ההוא לפני כל כך הרבה שנים, מעוררת בי זיכרון של תחושה. כאילו עכשיו, אותם פרפרים של אז רוקדים אצלי בלב ובחזה, ומשהו בין פחד להתרגשות גדל בתוכי.

שנים אחרי זה, אני זאת שהולכת עם השיער הקצר, חולצות הפולו ומכנסי הדגמ"ח, והוא עבר שינוי מגדרי. כשאני מעבירה את היד על העורף שלי והאצבעות מטיילות בתוך השיער הקצוץ כנגד כיוון הצמיחה, אני מרגישה את העורף שלה. היא הייתה הבוצ' הראשונה שהכרתי, ובעולם מגדרי שהיה זר לי רציתי להיות איתה, או שאולי רציתי להיות היא. עכשיו, קשה לי להבדיל. האם המשיכה החזקה ההיא הייתה משיכה לאחר, אליה, או אולי זו הייתה שמחה במציאת אמת פנימית שלי, כל כך ממשית ולנגד עיני. כאילו כל מיני מחשבות ותחושות שידעתי מזמן קיבלו צורה. בוצ'.

תום
נפגשנו על האופניים. את על שלך ואני על שלי. בהתחלה לא הצלחתי להגיד לך מילה. אנחנו רוכבות. מאות קילומטרים בהיסטוריה שלנו ואני עדיין לא מצליחה לדבר. שוב על האופניים. השיער רטוב מזיעה, והגב זז עם הרכיבה. אני מתאימה את עצמי לקצב שלך. זזה איתך. אני מאבדת שיווי משקל ומתרסקת. מיד קמה. ממשיכה לרכב. הדם זורם לי על הרגלים. על הנעליים. את רוכבת ואני אחרייך.

את רצה ואני אחרייך. מנסה לנשום בשקט, שלא תראי שאני במצוקה. מאחורינו רצה שלישית. את מדברת וצוחקת. ואני אחרייך. אנחנו כבר רצות 40 דקות, ויש לנו עוד דרך ארוכה. את מדברת וצוחקת. את ספורטאית מקצועית ואני מכורה. מכורה לספורט. מכורה לך.

ערב. אנחנו מוציאות את האופניים מהרכב, ומתחילות לרכב. את מלמדת אותי לרכב, צוחקת. אני נושמת בשקט. בלב אני חולמת על היום שנתחרה ואני אחצה לפנייך את קו הסיום. שככה תאהבי אותי חזק. עם גוף כמו שלך. כשאני אהיה גדול אני אהיה ספורטאי.

אני קם כל יום בחמש. בשש יש לי אימון בוקר. אחרי צהריים יש לי אימון ערב. אני עושה בין שתיים לחמש יחידות אימון ביום. אני הולך לישון בעשר. אני חדש. אני אחר. אני אבנה את הגוף מחדש. ספורטאי.

עידו
אתה לובש ג'ינס רחב, שתלוי על המותן בחגורה רחבה. חולצה גברית לבנה. עניבה כהה. תספורת נייבי. יש לך זרועות שריריות. אתה גבוה. יש לך פאות לחיים, משיער שלך שגזרת והדבקת על הפנים. יש לך שפם-זקן, משיער שלך שגזרת והדבקת על הפנים. החזה שלך שטוח. מתחת לחולצה אתה לובש ביינדר. מתחת למכנסיים אתה הולך עם פאקר.

אתה עולה לבמה והמוסיקה מתחילה. אתה משחרר את העניבה. ופותח את החולצה כפתור אחרי כפתור. מתחת לחולצה אתה לובש גופיה גברית לבנה. ריח של סיגריות שורף לי באף ובעיניים, יש הרבה א/נשים ורעש, הכל צפוף, ואני רואה רק אותך. הקהל צועק. אתה מחייך. דראג קינג.

אני אצל הספר. אני מפחד. בווש אחד השיער על הרצפה. אני מרגיש את המכונה על העורף. אני מעביר את היד על העורף נגד כיוון הצמיחה ומחייך בלב. אני לובש גופיית ספורט, ועוד גופיית ספורט, וגופייה גברית, וחולצת טריקו, וחולצה מכופתרת, ועניבה. אני הולך עם מכנסי דגמ"ח ונעליים צבאיות.

נעמה
אני הולך ברחוב בערב ופתאום אנחנו נפגשים. את מחייכת ואומרת לי "הסתפרת". אני עונה לך בחצי חיוך. את אומרת לי שאני נראית טוב. אני עונה לך בחצי חיוך. אני מרגיש אותך מסמיקה מתחת לחולצה. אני מחייך בלב.

עכשיו
הייתי רוצה להגיד "אני עובר שינוי מגדרי". "הייתי 'כמו אישה', ועכשיו אני 'כמו גבר'". אבל זה לא אני. אני לא מרגיש גבר. אני לא גבר. זו לא זהות שאני יודע איך היא מרגישה, איך היא משוחחת עם הסביבה, ואיך בלי מילים היא משנה את המרחב שמקיף אותה. אבל אני כן רוצה גוף של גבר. אני כל כך רוצה גוף של גבר, שבא לי לצעוק את זה מכל הכיכרות והגגות, עד שאני אהיה צרוד והפנים שלי יהיו אדומות, עד שירדו דמעות.

במרחבים של גברים טרנסים אומרים לי "את לא עוברת שינוי מגדרי". במרחבים קווירים אני לא מרגיש מספיק 'בועט', 'פוליטי' ו'רדיקלי.' אף פעם לא הייתי חלק מהעולם הלסבי. בקרב נשים אני מרגיש מוגן מפגיעה. בקהילה הטרנסג'נדרית אני מתעקש למצוא בית.

בינתיים, אני בין לבין. לא זה ולא זה. גם זה וגם זה. לובש מסכות ותלבושות. משתנה לפי תחושות ורגשות. לפי השעה ביום אני יודע מי אני - עכשיו עבודה, אז אני כנראה אישה. אני בין נשים אחרות, אז אני כנראה בוץ'. אני בקבוצה של גברים טרנסים, אז אני כנראה טרנס.