ההיסטוריה חוזרת

מצעד הגאווה מעורר אנטגוניזם בציבור הרחב, ולכן - לא מקדם את הקהילה; הוא יוצר גטואיזציה ולא השתלבות; ומה זה כל הגברים חשופי החלק העליון והדראגיסטיות האלה על המשאיות? - אלה הם רק חלק מהטיעונים הנשמעים נגד מצעד הגאווה. התומכים מדברים על אירוע שמחזק את הנראות שלנו; הזדמנות להפגין ולדרוש את זכויותינו; ומה רע באותם גברים ודראגיסטיות?

הטיעונים האלה, כידוע, לא נולדו אתמול, ואפילו לא לפני שנים אחדות. ככלל, עושה רושם שהם כאן מאז שמצעדי הגאווה כאן. ואז היה הרבה פחות מקובל והרבה יותר פורץ דרך לראות להט"בים הולכים בגאון ברחובות, וחוגגים את מי שהם. זוגות מאותו המין כמעט שלא היו מתהלכים אז יד ביד בחוצות הערים. אפילו בכלל לא. תשאלו את זקני הקהילה.

יום אחד הגעתי לאוצר העיתונות בבית אריאלה - מקום שבו ניתן לקרוא בגיליונות ישנים של כמעט כל העיתונים הגדולים שיצאו בארץ, מהרבה מינים וסוגים. יש שם אפילו את "הזמן הוורוד". כחובב נוסטלגיה וכמתעניין בנעשה בקהילה, החלטתי לעבור על העיתונים של יולי 1993, ולראות האם יש שם מידע על מה חשבו בקהילה בנוגע לאירוע הגאווה הפומבי הראשון, שנערך אז. מסתבר שהעיתונים הללו אולי מצהיבים, אבל הטיעונים - בהחלט לא.

האירוע הזה לא היה מצעד, כי אם התכנסות בגינת שינקין בתל אביב. הנחתה אותה השחקנית עדית טפרסון, והשתתפו בה ח"כים (יעל דיין ומרדכי וירשובסקי) ואומנים (כרמלה גרוס ואגנר ואחרים). במרכז האירוע עמד הארון הסמלי שהוצב שם, שהיה בעצם רק דלת של ארון, וכל מי שרצה יכול היה לפתוח אותו ולצאת ממנו תמורת שישה שקלים. כך בחר לעשות גם חייל הנח"ל יוסי מקייטון, שאחר כך נשפט על ידי מפקד היחידה והודח ממנה.

קצת להפתעתי, מסתבר שהמידע על האירוע, ועל הגישות כלפיו בקהילה, היה די רב. העיתונים צילמו את האירוע ודיווחו ממנו - רק שבמקום תמונה של דראגיסטית הייתה תמונה של אותו ארון - העולם הזה דיווח בהרחבה על פרשת יוסי מקייטון ומספר עיתונים (העיר, על המשמר ועוד) סקרו את המצב המשפטי של הקהילה דאז. שני עיתונים בחרו להקדיש מקום נרחב למאמרים על הומוסקסואליות ולפולמוס קהילתי סביב האירוע: ידיעות תל אביב ודבר, שהיה בו אז מדור גאה קבוע בשם הומוגני. זה אף הגדיל לעשות והקדיש ביום האירוע 8 עמודים - כחמישית מהמוסף השבועי שלו - לגאווה.


הטיעונים אז, גם של התומכים באירוע הגאווה וגם של המתנגדים לו, היו מאוד דומים לאלה שנשמעים היום, כשמצעד הגאווה הוא כבר דבר קבוע ואינהרנטי, לפחות בתל אביב. הפעילה הוותיקה אורנה אושרי, אחת המתנגדות הבולטות לאירוע, העלתה במאמר שכתבה בידיעות תל אביב טיעונים שכאילו נלקחו מטוקבקים כאן, באתר, נגד המצעד. היא כתבה אז שאירוע הגאווה הוא רעש וצלצולים, ושניתן להשיג את זכויותינו בדרכים הרבה יותר טובות - ושקטות.

"הרבה רעש ועשן ורדרד יטשטשו את העובדה שהיום המיוחל (שבו להט"בים יקבלו זכויות מלאות – י.ה.) עודו בלתי מושג כאן לחלוטין, ושאולי פסטיבלים צעקניים אינם הדרך הנכונה להבאתו", כתבה. "שמעתי שבדנמרק אין יום כזה (דנמרק הייתה אז בין המדינות היחידות שהכירו בזוגיות גאה - י.ה.). שמעתי ששם לא שולחים צלמים לתעד אנשים שבסך הכול אוהבים את בני מינם. אומרים שבדנמרק, שתי נשים שגרות יחד כזוג מקבלות משכנתא מלאה! אולי בדנמרק, נער בן 17 יודע שיש כל מיני אופציות בחיים, ושכולן לגיטימיות בעיני החוק, המשפחה, הצבא והמעסיקים".

"נשאלת השאלה: איפה אנחנו ואיפה דנמרק? האם גם דרכה של זו הייתה זרועה בפסטיבלים אידיוטיים, שבהם נוהגים לנפנף (!) ולהתגאות בדבר הפשוט כל כך, העדפה מינית? חייבת להיות דרך אחרת, היא הרי כבר כאן. כזאת שלא מתייקת את כולם למגירות ברורות. זוהי מלחמה יומיומית של כל אחד מול הוריו, חבריו וסביבתו הקרובה, הרבה עבודה שחורה, אבל לא קפיצות נחשוניות מתוך ארונות עץ ורודים בשינקין".



אירוע הגאווה הפומבי הראשון בישראל, 2 ביולי 1993

גם הטיעונים של התומכים באירוע נשמעים כאילו נלקחו מהיום, או מהדיונים שיתעוררו, קרוב לוודאי, לקראת מצעד הגאווה הקרוב. קחו, למשל, את תגובתה של סימונה מרגוליס למאמר של אושרי. "אנחנו לא מציירים בשום צורה שום גבולות של שום גטו", כתבה במכתב למערכת, שפורסם שבוע לאחר מכן. "אנחנו יוצאים החוצה אחרי שנים של פחד והסתתרות. לא באנו לערוך פסטיבלים צעקניים ואידיוטיים, שכן לפעמים המון א/נשים שיוצאים בבת אחת החוצה מביעים בדרך זו את גודלם ואת כוחם. ויש לנו כוח".

"מלחמה בסתר לא מובילה לשום מקום. כולם יודעים שאם לא כותבים עליך - לא עשית".

בעמדה דומה מחזיק טוביה מנדלסון, שפרסם אז בדבר טור תחת הכותרת "יש על מה להיאבק". "הומוסקסואלים ולסביות עדיין נאלצים להיאבק על זכויותיהם, כדי לשנות עמדות ולעקור דעות קדומות של חלק מהציבור", כתב. "אלה מביניהם המוכנים להירתם למאבק זה ולקחת חלק באירוע כמו זה שיהיה בגינת שינקין ראויים להערכה, ויש להם על מה להתגאות".


מנגד, המטפל רון פארן, שרוב מאמרו עסק בהומופוביה בתוך הקהילה, בחר להשוות את הגאים הנאבקים לצלבנים: "אמר מי שאמר, כי מסעי הצלב הם דרכם של חסרי האמונה לבסס את אמונתם הרופפת. מי שצריך שאלפי אנשים בארצות שונות ישקפו בצייתנות אילמת את אמונתו, נראה שאמונתו לא חזקה דיה".

"לדעתי, מסעי צלב ומיליטנטיות הומוסקסואלית הם פן נוסף, חבוי אולי יותר, של הומופוביה וחרדה. אני שואל את עצמי אם יש צורך באותה גאווה בהיות פרט זה או אחר הומוסקסואל? לדעתי, אין בכך גאווה, כפי שאין אני רואה הישג בזהויות אחרות, כמו: יהדות, זכרות ולבנות עור, אשר כולן זהויות מוקנות, ללא בחירה".

"ההדגש על הגאווה חושף, כך נראה, תחושות מודחקות של נחיתות. השחורים בארצות הברית יצאו עם הסיסמה 'שחור זה יפה', ולא הלבנים, ושום סטרייט אינו מקיים מצעד גאווה על היותו הטרוסקסואל (עוד טענה שנשמעת רבות גם כיום - י.ה.). נראה לי, כי מי שאמונתם מבוססת דיה ותחושותיהם כלפי עצמם חיוביות, אינם נדרשים למצעדי גאווה". "שוויון וקבלה עצמית - בהחלט", הוא מסכם. "אך על שום מה הגאווה?"

ומה דעתכם?