לא שמח בשמחת תורה

עוד רגע זה יקרה. מאות אלפי, אם לא מיליוני, יהודים בארץ ובעולם יתכנסו בבתי הכנסת, ייטלו את ספרי התורה לידיהם, הילדים ינופפו בדגלים וכולם יחגגו את שמחת תורה.

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הערב ערב חג, כפי שכתבה תרצה אתר. השנה, סוכות ושמחת תורה לא בולטים במיוחד, ולו בשל העובדה ששניהם חלו בשבת וששבוע חול המועד שביניהם היה, בהרבה מקומות, שבוע עבודה רגיל לחלוטין. בעולם הדתי אולי מתייחסים לחג הזה, השנה כבכל שנה, בחגיגיות רבה, אבל עושה רושם שלחילוני הממוצע - מחר יהיה כמו יום שבת רגיל.

הסיבה שבגללה אנחנו מציינים את שמחת תורה היא שבחג הזה מסיימים לקרוא את כל חמשת חומשי תורה ומתחילים לקרוא אותם מחדש, עד לשמחת תורה בשנה הבאה. מתוך התפיסה שהנה שוב אנחנו מתחילים לקרוא את התורה, שיש כאן מחזוריות ששומרת על עם ישראל.

אני לא שמח בגלל שמחת תורה. אני גם לא עצוב, ויכול לשמוח בו בגלל אלף ואחת סיבות אחרות, אבל לא בגלל הסיבה הרשמית של החג. נכון, הספר הראשון בתורה - בראשית - מספר על הדרך שבה, לפי היהדות, נברא העולם, על אדם וחווה, כולל את המוסר החשוב שמלמד אותנו סיפור קין והבל, נוח והמבול ועוד ועוד. אבל אי שם בהמשך השנה, כשמגיעים לספר ויקרא פרק י"ח, קוראים המתפללים בבתי הכנסת את פסוק כ"ב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא". ושני פרקים, רק שני פרקים אחר כך, בוחר המקרא לחזור לנושא זה, בבחינת הדגשת האיסור. רק שהפעם הוא גם מפרט את העונש: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא, כ', י"ג). כלומר: בגלל ה-"חטא הנורא" של יחסים הומוסקסואליים - אנחנו צריכים להיות מוצאים להורג בסקילה באבנים.

אני מכיר ומבין את ההסברים השונים שלפיהם מדובר על האקט האנאלי עצמו, ושצריך שני עדים והחלטה של הסנהדרין כדי להוציא אותו אל הפועל. וממילא, אין היום סנהדרין - ולכן זה לא רלוונטי. אל תשפטו את הפסוקים האלה בראייה של היום, אומרים לנו, כי הם נכתבו לפני אלפי שנים. אבל גם אם הפסוקים הללו לא מבוצעים הלכה למעשה, גם אם מדובר באות מתה בתנ"ך - זוהי אות קלון. דברים המביעים חושך שבעיניי - לא נסלח, גם אם הם נכתבו לפני הרבה מאוד זמן, בתקופה שבה המילה "הומוסקסואל" לא הייתה קיימת, ובטח שלא התנועה הלהט"בית לשחרור.


שני הפסוקים שהזכרתי לעיל הם גם אחת הסיבות המרכזיות לשנאה שאנחנו חווים כלפינו היום. המפגינים נגד מצעדי הגאווה למיניהם, אלה שקוראים לנו להישאר עמוק בארונות שלנו, מתבססים עליהם. מדברים בשם התנ"ך ובשם היהדות. גורסים שעם התועבה שלנו - אנחנו מטמאים את ירושלים עיר הקודש. חלק מרחיקים לכת ואומרים שבגלל יחסי מין הומוסקסואליים יש מלחמות, וירושלים אולי אפילו תיחרב בגללם, כמו סדום. כאילו גורל המדינה מוטל על הכתפיים של כל אחד ואחד מאתנו. אני הייתי משיב להם בכך שבעיניי, מי שמתנגד לזכויות אדם, יהא אשר יהא, מי שמקלל, יורק, תולה כרוזים שמציעים סכום כסף עבור הראש של כל אחד מאתנו, מוכן לדקור או לרצוח אותנו - הוא זה שמטמא את ירושלים, או כל מקום אחר, וזורע הרס וחורבן.

שלא תבינו אותי לא נכון: יש בתנ"ך סיפורים מאוד יפים, משפטים שראוי שכל אחד יאמץ אל חיקו. התנ"ך מורה לנו, באופן כללי, לאהוב אחד את השני (אלא אם אנחנו הומואים, מאמינים באלוהים אחרים או כל מי שלא נראה לו), לכבד את הלא יהודים שגרים כאן, לנוח יום אחד בשבוע ואפילו לתת לאדמה לנוח שנה אחת בכל שבע שנים. אבל כל הטוב הזה מתחוור בעיניי לעומת אותם פסוקים מדירים, אלימים.

ואגב, אני לא מדבר רק על שני הפסוקים האוסרים על משכב זכר. התנ"ך מלא באיסורים שמוטב היה שלא נכתבו. כך, למשל, חילול שבת גורר אחריו גם הוא עונש מוות. ובכלל, זכויותיהם של חלק מבני האדם הן לא בדיוק נר לרגליו של התנ"ך: עבדות היא הלך מקובל בו (אם כי עם סייגים), קורבנות חיים הייתה מצווה להקריב ועל פשעי מלחמה לא בדיוק שמעו שם (מצווה למחות את זכר עמלק, למשל). שלא לדבר על (אי) זכויות נשים.

לכן, בחג הזה אני לא מתכוון ללכת לבית הכנסת. במקום שבו לא רוצים אותי, או שאני מרגיש לא רצוי - לא אשב. וכשבמשפחה שלי יקראו את הברכות סביב שולחן החג - אני ארגיש כצופה בהצגה (כמו בכל ליל שבת). אני לא מתכוון לשמוח בשמחת סיום ותחילת קריאת התורה, מקסימום על זה שיש עוד יום חופש. כי תורה שמדירה אותי וקובעת שצריך להרוג אותי - אולי טוב שמסיימים לקרוא אותה, אבל לא בטוח שטוב שמתחילים מחדש.