מדריך בזק להשתקת הביפוביה

קראתי את המדריך ללהט"בפוביה של טל איתן, וחייכתי. המאמר הזכיר לי את אחד המאמרים הראשונים שכתבתי, לפני כשבע שנים, בעניין ביפוביה. הייתי אז ביסקסואל בראשית דרכו - מפוחד ומתגונן בעניין זהותו המינית, וניסיתי לפלס לי מעט גאווה בסבך הדעות הקדומות והמיתוסים שנקשרו בשמם של הביסקסואלים והביסקסואליות. לא הסתדר לי כל מה שציפיתי כשיקרה, כשהבנתי ש"יש לי גם נטיות אחרות". רק לאחר שדמות בולטת בקהילה הירושלמית הגאה אמרה לי "אל תדאג עוד תמצא את הבחור האמיתי שלך ותהפוך להומו אמיתי", הבנתי בצורה אינטואיטיבית, שמשהו בטיעון הזה פגום. עצמותיי ונשמתי זעקו עלבון ואותו עלבון הניע אותי, לחפש אחרים כמוני, לחפש אחר מידע ותשובות.

לצערי, גם היום, וגם אם בדרכים שונות ומתוחכמות יותר, קהילת הלהט"ב בישראל טרם נרפאה ממחלת הבערות. בשם פערי המידע, אמונות מוטעות על ביסקסואליות (ולעתים סתם ניסיון אישי רע) מדביקות תוויות שונות ומשונות לביסקסואלים ולביסוקאליות - חברתיות  רפואיות וגנטיות, והכול בשם חוסר היכולת להקשיב לשונה או להכיל את האחר, מבלי לראות בכך איום קיומי על זהותך שלך. אלא שהיום, תשע שנים אחרי, כבר יש לי כמה תשובות. הנה מדריך בזק להתמודדות עם הביפוביה;

"לא מצאת את ההומו הנכון"
וגם - "אם לא התחייבת שלא לחפש יותר איבר מין זכרי, את לא ממש לסבית אמיתית". רוב ההומואים והלסביות הנמצאים ממחוץ לארון מאוימים מקיומה של הביסקסואליות, ולו בתיאוריה. הנה מגיע לו גבר הומו, כמוני בעל יכולת להמשך לגברים - מינית ורגשית - אך בד בבד הוא מצהיר על יכולתו להימשך גם לנשים. מכאן ועד לשלילת קיומו של ה"יצור הכפול", הדרך  קצרה מאוד: "ביסקסואל, הוא יכול עם שני המינים? המממ.... מה זה אומר עליי? מה זה אומר על הזהות המינית המגובשת שלי? האם גם אני יכול? אז זו כן בחירה או לא? ומה אומר לכל אותם אלו שלהם הסברתי על ההומוסקסואליות המולדת שלי כל השנים? המשפחה, החברים... האם זה ייתכן בכלל? לא לא לא, אני לא יכול להרשות לעצמי מגע עם הדבר הזה, או בכלל להאמין שהוא קיים, אין לי כוח להתחיל מהתחלה ואין לי עניין לדוש בזה."

אין גזענות טהורה יותר משלילת קיומו של אדם או משלילת הגדרת זהותו של אדם העומד בפניכם ומצהיר עליה. ברור שתמיד קל יותר וממש "טבעי" לעבור לשנאת הזר, אך לאן זה מוליך את החברה בדיוק? בפחד נלחמים במציאת שורשיו, במתן מידע נכון ובחינוך נכון.

"המחקרים אומרים"
חדשות לבקרים מתפרסם מחקר - של "חוקר לכאורה" - השולל את קיומה של הביסקסואליות. מה זה משנה אם החוקר מוחרם על ידי קהילת החוקרים וגורש מתפקידיו האקדמיים לאחר שנתגלו שקרים וזיופים ב"מחקרו המדעי" הקודם (על טרנסג'נדרים), מה זה משנה אם נודע כי קיים קשרים אישיים עם הנבדקים במחקריו, וכי המחקר סובל מפגמים אקדמיים, ולכן הוא לא פורסם בשום ביטאון מדעי? מה זה משנה, אם ה"טיימס" התנצל על הפרסום, ובכל העולם הודו בטעות שבציטוט ה"מחקר לכאורה"? העיקר שהכותרת - אין ביסקסואליות - נשארה חקוקה בלבם של רבים (ובדקנו את זה כשהראינו למישהו פורנו ובדקנו את תגובותיו).

רבים הם המיתוסים על הביסקסואלים. "אלו שיודעים" יגידו שביסקסואלים מעבירים איידס מנשים לגברים, ושהם האחראים לעליית אחוזי ההדבקה במחלה. הם יטענו בתוקף שבחיים שלהם הם לא פגשו ביסקסואל "אמיתי", שביסקסואלים הם סתם הומואים פחדנים ושבאופן כללי, אנחנו "הופכים" ביסקסואלים בגלל הפחד להחליט ולבחור. מה זה משנה אם מכון המחקר ע"ש קינסי בעצמו, כבר אינו משווק את סקאלת קינסי הדיכוטומית, אלא מכיר ב"איי זהות מינית" ובהגדרות זהות שונות? "אלו שיודעים" ימשיכו לצטט מאמרים ישנים ולקבוע חד־משמעית: יש הומואים ויש סטרייטים. מקסימום - אתה יכול לשים את עצמך באמצע, וגם זה רק כי עוד לא בחרת, ויום יבוא הרי...

האמת הפשוטה היא שיש ביסקסואלים בזוגיות מונוגמית, יש ביסקסואליות שחיות בפוליגמיה, יש דו־מיניים שמתחתנים עם נשים ויש דו־מיניות שאינן שואפות להתחתן כלל. יש בי שהם שקרנים ובוגדניים וישנם נאמנים ואמינים. רבותיי, אל תתבלבלו: הנטייה המינית והזהות המינית אינן מתוות את אופיו של האדם. כל "פרשנות" לזהות המינית או המגדרית שלנו, במיוחד ללא רשותנו, היא פלישה לא קרואה לפרטיות שלנו, הטרדה וביפוביה. זה כמובן לא יטריד כמובן את "אחד שיודע", את "אחד שנפגע", את  "אחד שמכיר" או כל אחד אחר המחפש להפיץ "אור ואהבה" ולהמשיך בהפצת ארס ובהשמצת ציבור שלם - ללא דין וללא דיין.

"אבל למה אצלנו?"
עוד סיטואציה שכל ביסקסואל עשוי להכיר היטב למרבה הצער היא: "אין לי בעיה עם ביסקסואלים, אבל למה הם צריכים להידחף לנו לקהילה?" פינת "אני בעד ביסקסואליות, אבל איזה זכויות הן מבקשות?" פעם נתקלתי אפילו ב"סבבה, אז יש לך חברה, למה אתה חייב לבוא איתה לאוויטה?" (כי שם היינו באותו רגע, כשהתחשק לנו לבוא ולבלות עם החברים שלנו). הניסיון להכניס אותנו לארון יכשל.

לצערם של הביפובים, ביסקסואלים זכאים, בדרך כלל, להתקיים גם במרחב הציבורי הכולל את קהילת הלהט"ב. קהילת הלהט"ב, המאגדת ערב רב של אנשים בעלי זהויות שונות, נטיות שונות ופרקטיקות מיניות שונות, חייבת להבין כי ה"ב" של הביסקסואלים נמצאת שם ולא במקרה. פוטנציאל המשיכה המיני ופוטנציאל המשיכה הרגשי של הביסקסואלים לשני המינים קיים, ולא ניתן להתעלם ממנו. בהיות אדם מאופיין כבעל שני הפוטנציאלים (שאינם תלויים זה בזה, אינם מוציאים זה את זה ואינם חייבים לחיות באיזון), הרי שהוא אינו מאופיין כסטרייט, ולפיכך הוא משתייך אינהרנטית לקהילת הלהט"ב.

כשביסקסואלית יוצאת עם בן זוג וכשביסקסואל יוצא עם בת זוג, הם לא הופכים פחות ביסקסואלים או יותר סטרייטים - הם עדיין 100% ביסקסואלים. היא גם לא תהפוך לסבית כשתהיה לה בת זוג, והוא לא יהפוך הומו כשיהיה לו בן זוג. הם עדיין 100% ביסקסואלים.

ההבדל בין הזהות המינית הביסקסואלית לבין אורח החיים (הזמני או לא) או האופן שבו מממש הביסקסואל את חייו, הוא הבדל של שמיים וארץ. זהות ביסקסואלית היא כרטיס הכניסה לקהילה, וכפירה בזהות הזו - משמעותה הזדהות עם שוללי הזהות ההומואית, הלסבית והטרנסג'נדרית והענקת תקפות לאותם נימוקים שלהם.

"ביפוב?! אני?!"
ביפוביים "מודרניים" יותר יתלו את המחיקה הביסקסואלית שלהם בניסיון לשמור על "האינטרסים של החלשים/הפגיעים/הנבגדים הפוטנציאלים" וכן הלאה. הם יפגעו בפרטיות של ביסקסואלים ויעשו להם אאוטינג - הכול כדי למנוע מן האישה המסכנה שהתחתנה אתם להיות נבגדת ביום מן הימים. הדה־לגיטימציה לסוגיות הפרטיות של הביסקסואלים יוצאת דופן בחומרתה וראויה לדיון נפרד.

אנשים רבים יאמרו לכם כי זכותו של נשא האיידס לשמור על עובדת נשאותו בפרטיות. הם יחזקו את טענתם בכך שהחובה לבדוק עם מי אתה נכנס למיטה, לבסס יחסי אמון ולקיים יחסי מין מוגנים עם פרטנר מוכר ואהוב, מוטלת על הפרטנרים - והכול נכון!

אותם אנשים, יגלו את נאורותם, גם כאשר הם יכעסו עליכם, אם חלילה תפגעו בפרטיותם של הטרנסג'נדרים ותדון באיבריהם המוצנעים. האנשים הנאורים יסבירו לך באדיקות כי טרנסג'נדר אינו מתחזה, כי הוא מממש את זהותו בהתאם לשלבי בשלותו, וכי הוא זכאי לפרטיות. האחריות לגילוי פרטים, גילוי עובדת היותו טרנסג'נדר ובכלל, מותנית בביסוס מערכת יחסים הדדית, כנה ובשלה - והכול נכון!

א-ב-ל, אותם אנשים נאורים ממש, המגינים בחירוף נפש ראוי להערכה על זכויות חשובות אלה, לא יגנו על זכויותיהם של הביסקסואלים לשמור לעצמם את זהותם המורכבת, עד שיחליטו לחלוק אותה עם שותפיהם, והם אף יתקפו את הביסקסואלים על היותם חסרי תום לב. כך לפתע, אותם אנשים ידאגו מאוד ל"גילוי נאות", ל"תום חלב", ל"כנות", ל"הולכת שולל", ל"בריאות הציבור" ול"פגיעה בילדים" וידרשו לכל נימוק ההופך את הביסקסואלים לדמונים הגדולים ביותר בקהילה.

בינינו, מה זה משנה, אם כולם משקרים כל יום באטרף (מבנה גוף, גודל, תפקיד במיטה, מוצא, עיסוק, כתובת, טלפון ומה לא בעצם?), במקומות העבודה (אני חייב להתקדם, זה רגיש אסור שידעו) או לסבתא (לא נשאר לה עוד הרבה, למה לצער אותה?), כשאפשר להתעלם מהשקר שאנו עושים בנפשנו ולהאשים את הביסקסואלים שהם מקור השקר בקהילה?

מה זה משנה אם "תפוס אבל מחפש" פוגש כל שבוע את "שניים בשלישי", אם אפשר להדחיק את זה ולהאשים את הביסקסואלים בבוגדנות ובהיעדר יכולת למונוגמיה?!

רדוקציה למין
השאלה הראשונה אותה תשאל בוודאי כל ביסקסואל שיצהיר על עצמו שכזה תהיה: "מתי בפעם האחרונה שכבת עם אישה?" זו שאלה מטופשת, וזאת משלוש סיבות. ראשית, כל ניסיון לקבוע זהות מינית אך ורק בהתבסס על נתוני מין מספריים היא מגוחכת ועתידה להביא לתוצאות מגוחכות. האם הומו דתי שהתחתן עם אישה, ומעולם לא שכב עם אשתו לאחר שעשו את הילד הראשון, הוא הומו? ואולי הוא לא הומו, רק כי הוא לא שכב עם גבר מעודו? ברור כי התוצאה לאור המבחן הרדוד הזה, היא בלתי מתקבלת על הדעת. ובמקרה אחר, אם לא שכבתי עם אף אדם שלוש שנים? האם זה הופך אותי לא-מיני?

שנית, כפי שאמרתי קודם, העובדה כי אדם ביסקסואל נאמן לבן המין השני או לבן אותו מין, אינה שוללת ממנו את הפוטנציאל להימשך לבן המין האחר ואינה מורידה מן הביסקסואליות שלו. שלישית, להיות ביסקסואל פירושו להימשך פוטנציאלית לשני המינים. אין קשר בין המשיכות, אין איזון ביניהם, הן לא מוציאות זו את זו, לא משלימות, לא מתחלקות ולא קשורות זו בזו. העובדה כי מישהו אינו מממש את משיכתו לנשים אינה מעלה את משיכתו לגברים. העובדה כי מישהו אינו שוכב עם גברים או מקיים עימם רומנים אינה הופכת אותו סטרייט, או מגבירה את משיכתו לנשים. הפוטנציאל הזה, הקיים באדם, הוא המגבש את זהותו המינית הביסקסואלית, והיא 100% ברורה ומגובשת. היא אינה חצויה ואינה מבולבלת.

"אבל יהיה לך חבר, ותראה בים איזו אישה יפה, לא תימשך אליה?" התשובה פשוטה: יש אופציות - או לבגוד, או להזמין לשלישייה, או לוותר על הפיתוי, תוך ידיעה שזהו הקורבן שאני מעלה על מזבח המונוגמיה שבה בחרתי. הסוגיה תזכה לטיפול דומה על ידי הומו שיש לו חבר ורואה מישהו אחר שמושך אותו, שיכול לספק לו משהו שאין לו אצל החבר. מערכת השיקולים בקבלת ההחלטה אם לבגוד היא תלוית אישיות ולא תלוית זהות מינית. הביפוב המתוחכם יותר יאמר לי ברדידותו: "כן, אבל אישה יכולה לתת לך משהו שהגבר שלך לא יכול לתת, איך תוותר על זה?". אז אענה כך: "אני יכול לוותר, שאילולא כן לא הייתי מחייב את עצמי למערכת מונוגמית, אבל זו בחירה אישית". אם תתעקש על תשובה רדודה לשאלתך: "תאמין לי, אני כגבר יכול לעשות לך דברים שחבר שלך לא יכול... תבגוד בו?"

"הקהילה מגלגלת עיניה"
צעירים בבתי הספר, נוער, מתבגרים, וגם כמובן בני אדם בוגרים סובלים מביפוביה משום שמערכת החינוך הקהילתית שלנו עדיין אינה מעודכנת, משום שארגוני קהילה רבים מתנים את הטיפול בקהילה הביסקסואלית בקיום מתנדבים שיבואו ויעשו לקהילתם בתוך הארגונים ("בואו שנו אתם מבפנים, זה לא תפקידנו לחפש אתכם"), משום שלצערי, עדיין אין בארצנו הקטנטונת די ספרות מקצועית מתורגמת, משום שתקציבים לא מופנים למחקר ולניראות ביסקסואלית, משום שלא מספיק ביסקסואלים מזדהים ככאלה, משום שאין ביטוי הולם במקראות הקוויריות ומשום שאין ייצוג הולם בכנסי מיניות ובאירועים קהילתיים.

אין די "ריצ'ינג אאוט" של הארגונים (בדומה לפעילותם כלפי תתי-קהילה אחרים), אין גם די מתנדבים ביסקסואלים המוכנים לקחת חלק בפרויקטים ובארגונים, ובשורה התחתונה – זה עדיין לא מספיק.

סוף שהוא גם התחלה
יש לביפוביה כל כך הרבה צורות. יבוא הבור ויאמר "אין ביסקסואלים". יבוא הנאור ויאמר "יש ביסקסואלים אבל הישמר מהם". יבוא הפעיל הקהילתי הנאור ויאמר "יש ביסקסואלים אבל הם לא בונים את עצמם הם רק אומרים שמדירים אותם".

ואני אומר, בואו ניתן זמן לקהילה הביסקסואלית כאשר היא נבנית. יש להעניק פלטפורמות בארגונים, להפנות תקציבים, להקדיש זמן, מקום, אמצעים ומתנדבים. יש לאפשר, לרצות, להושיט יד לחיפוש הקולות הביסקסואלים ולטפח אותם על ידי מתן אהבה שאינה מותנית בתנאי סף, או בתנאי דיעבד.

דניאל הופמן הוא עו"ד במקצועו, פובליציסט ופעיל ותיק בקהילת הלהט"ב. לפרטים נוספים ולשאלות ניתן לפנות גם במייל ל-2bisrael@gmail.com.