ביטחון לכולןם או לאף אחדת

הרצח במפגש הנוער של אגודת הלהט"ב בתל-אביב קרע את תחושת הביטחון של אנשים רבים. אנשים שחשבו שתל-אביב בכלל, ומרכז תל-אביב בפרט, ובית האגודה יותר מכל, הם מקומות בטוחים.

ביטחון זו מילה מסובכת. היא תירוץ לגזילת חירות וחיים מפלסטיניות/ים, ובו בזמן היא חלק מהצירוף "מקום בטוח" שאנחנו מנסיםות ליצור מדי פעם לעצמנו ולאחרותים.

תחושת הביטחון של הומואים גבריים יהודים ילידי ישראל בתל-אביב היתה, ואולי עודנה די מבוססת. התחושה מבוססת, לא הביטחון. כי די בהסתה קטנה פה, במלחמה קטנה שם, כדי שגם הבועה הזו תתנפץ.

קבלה על תנאי
הבועה מתנפצת כי במקום הערכה לשוֹנוּת יש קבלה על תנאי ועל בסיס הדוֹמוּת, של חלק מההומואים והלסביות לקונצנזוס הישראלי. התנאי הוא שנשתתף בדיכוי של הקבוצות האחרות; נלך לצבא, נאכוף חברתית נורמות מגדריות וננהג לפיהן ולא ננקוט כקהילה עמדות מאתגרות נגד הדיכוי של קבוצות מוחלשות אחרות ונגד השיטה הכלכלית והפוליטית הציונית-קפיטליסטית.

הקבלה היא לא של קהילת הלהטבק"א [לסביות הומואים טרנסג'נדרים/ות, בי-סקסואליות/ים, קוויריות/ים ואינטרסקסואלים/ות] אלא של "דוֹמוֹאִים" הומואים שדומים לקונצנזוס: יהודים, חיילים, מעמד בינוני, סטרייט-אקטינג. בעצמי הרמתי תרומה לפוליטיקה הבעייתית הזו כשיצאתי לפני יותר מ 15 שנה מהארון במדים.

כבר שנים שאני לא תמיד נראה או מדברת כמו גבר ברחוב, וכבר שנים שהרחובות לא משרים עליי אותה תחושת ביטחון. בשביל חברותיי הקוויריות שבוחרות לא "לעבור" בכוונה (למשל לגדל זקן וללבוש שמלה) הרחובות לפעמים ממש מסוכנים. חבריי הטרנסים חוטפים בהם מכות, חברותיי השעירות מוטרדות מינית ומגדרית, הטרנסיות בזנות בתל-ברוך מוכות על ידי מג"ב ועוד כהנה וכהנה גילויי שנאה, פחד ואלימות שמופנים כלפי מי שלא נראות כמו סטרייט/ית ממוצע/ת.

לנו אין ולא היה ביטחון רב ברחובות תל-אביב, ועדיין, היה ויש לנו הרבה יותר ביטחון מלפלסטיניות/ים שבינינו, מלמהגרי/ות העבודה וילדותיהן וילדיהן. ובתוך כל זה נשים ואלו שנתפסים/ות כנשים בטוחות/ים עוד פחות.

פוליטיקה לא מתחננת
הביטחון שאני רוצה שנבנה יחד לא יכול להיות מבוסס על הדוֹמוּת שלנו לאלו שבמוקדי הכח. הוא חייב להיות מבוסס על פירוק מוקדי הכח, כך שלא היושבים בהם יחליטו למי יהיה ביטחון ולמי לא. הפוליטיקה שלנו לא יכולה להמשיך להתחנן למשאבים ולהגנה מהמאפיה שבשלטון. היום הם בעדנו, מחר הם יצאו לעוד מלחמה. הם יטפחו שנאה ונורמות של רצח, שגם בלי כוונה יופנו לבסוף כלפינו.

הביטחון שנבנה יחד חייב להקיף את כולנו. כי אם מותר לגרש ילד, שאמא שלו ברחה לישראל מפחד מלחמה ואונס, חזרה אל התופת בארצו, ואם מותר לזרוק פצצות על בנייני מגורים כי דרים בהם פלסטיניות, ואם מותר להעיר למישהי הערה גסה על שיער הפנים שלה ברחוב - אז ודאי שיהיו כאלה שיחשבו שמותר לפגוע גם בדוֹמוֹאִים. הביטחון שלנו חייב לנבוע מסולידריות בין הקבוצות והזהויות שאנו משתייכיםות אליהן, כי זה ביטחון לכולנו - או לאף אחתד.

אי אפשר ליצור אקלים של שיתוף, הערכה וחגיגה של השונות שלנו ובו-בזמן לשתוק כשמלבים לידנו ובשמנו שנאה לקבוצות מוחלשות אחרות. השנאה הזו תחלחל, יש לה דרכים, הן סלולות ורחבות, ותגיע בסופו של דבר ליעדה, שעשוי להיות מפתיע וכואב כל כך.

• "למה לקחת את הפרח הכי יפה שלנו?"
• סער: "על הפוליטיקאים לפעול למען הקהילה"
• אלפים השתתפו במצעד הגאווה בירושלים
• אושר: המצעד בירושלים יסתיים בכנסת
• מהיום: "סקס אחר" - בסימן הרצח באגודה
• החל מיולי: "שנת זכויות הקהילה"
• לכל הכתבות בנושא