זונה של המוזיקה

אני אוהבת אמנים צעירים - בייחוד עצמאיים, בוייחוד מהקהילה. קראו לזה "ביכורים", אם תרצו. שחף יפהר מופיע בשירה ובפסנתר במועדונים ברחבי הארץ, וכבר הספיק להוציא דיסק ראשון, עצמאי כמובן. בהופעותיו הוא משלב חומר מקורי עם גרסאות כיסוי ייחודיות. פגשתי אותו לשיחה על אלבומו השני, " a Philosophy of Freedom", מוזיקה, וזהויות.

איך היית מגדיר את סגנון המוזיקה שלך?
"אני אוהב את הרעיון של מספר שירים, או של האלמנט הסיפורי בשיר, כי אני חושב שזה מקום מאוד נוח לשבת בו. קו התפר הזה בין שירה למוזיקה הוא מה שקורה כשאני מופיע. בתוך כל הז'אנר העצום הזה, שבאופן כללי אפשר לקרוא לו מוזיקה פופולארית, אבל התחיל ממוזיקת פולק הוא הרעיון של העברת חתיכות היסטוריה בצורה שלא דרשה מאנשים לדעת קרוא וכתוב, מאוד קוסם לי. אני מרגיש שאני עצמי והרבה מוזיקאים אחרים כמוני, בעצם עובדים באותו הזרם. זה להיות קצת ליצן חצר, וקצת היסטוריון עממי".

איזו השפעה היית רוצה שתהיה למוזיקה שלך על אנשים?
"יש לזה שני צדדים. כשאני כותב, אני משתדל לכתוב בצורה שהיא נקייה ממטרות, ולכן אני משאיר את העולם בחוץ. אבל אם להיות כנה, אז כן, כשאספתי את השירים לפרויקט הנוכחי כן קיוויתי לבנות מתוך הרבה רסיסים של כמה דמויות איזושהי מראה שאנשים יוכלו להשתמש בה, כמו שאני השתמשתי במוזיקה כשגדלתי. מעבר לזה, כשאני נכנס לאולפן עם השירים שכבר כתבתי אז כן יש לי מטרה לייצר משהו שמבחינת הצליל הופך לסוג של גוף של מים, כזה שאפשר לצלול לתוכו - כי זו המוזיקה שאני אוהב, ושבחנות מוזיקה הייתי מוציא את הארנק בשבילה. צריך להיות שם סוג של מרחב. יש הרבה דרכים לייצר את זה, שאני בתור מפיק רק מתחיל ללמוד".

באיזה אופן אתה מרגיש שהזהות המינית שלך משפיעה על המוזיקה שאתה יוצר?
"מאוד ברור לי איך הזרמים האלו נמצאים בפרויקט הנוכחי, בגלל שהאלבום נקרא a Philosophy of Freedom. היה לי מאוד מעניין להסתכל ולחקור את המקום הזה של חופש, מהבחינה של איפה אני כן משוחרר מכל מה שנולדתי לתוכו ברמה של מין, לאום, דת, צבע עור, שפה, תרבות וכל דבר אחר.
אני חושב שחלק מזה זו החוויה הזו של להיות בארון כלשהו. גיליתי די מהר בזמן העבודה על הפרויקט שגם לסטרייטים יש ארון. כלומר, אם למשל את לא יכולה להביא חבר ערבי הביתה בגלל שיעיפו אותך מהבית, אז לצורך העניין זה הארון שלך, ורק את יכולה לדעת מה זה, איך זה נראה ואיזו צורה יש לו. אני חושב שבמקרים מסוימים לארון הזה באמת יש יותר נוכחות, ויותר ברור מאיפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. זה הכל אותו הנושא. באלבום עצמו ניסיתי לחקור את זה בעיקר דרך דמויות שבעיקרן הן לא אני".

מי הן, אם כך?
"בעיקר אנשים שמשויכים בצורה כזו או אחרת למגדר גברי, ולכודים בסוג של ארון. יש שם, לדוגמא, את הבחור שחוזר הביתה מאוד מאוחר, אשתו כבר ישנה והחדר חשוך, והיא ממש לא רוצה לדעת באיזה פארקים הוא טייל ואיזה סוג של בחורים הוא פגש שם. אנשים לא יכולים לחיות בהכחשה יותר מדי זמן. אני יודע שאני לא יכולתי. לא בגלל הפוליטיקה של זה, או הסולידריות, או החינוך, אלא פשוט בגלל שזה כואב. ניסיתי לגשת לדמויות האלה במידה מאוד גדולה של כבוד, בגלל שלא רציתי להיות השופט. כי אני יודע שגם לי לצורך העניין יש אתגרים שאני כן שם לעצמי, ויש אתגרים שאני אולי שומר לאחר כך".

מהם מקורות ההשראה שלך?
"כל מי שאי פעם לימד אותי שאני לא יכול לעשות משהו. זו מבחינתי תפיסה מאוד משחררת, כי יכולתי לקרוא לזה דיכוי, אבל אני חושב שהמילה דיכוי מרמזת שהחופש שלי תלוי באנשים אחרים, והיום זו לא החוויה שלי. אני חושב שבהרבה מקרים בחיים אנשים פשוט אמרו לי מה הם חושבים שצריך או לא צריך להיות ואני האמנתי להם, ואני חושב שכשנכנסים לחלל הזה של יצירה, אז מהרבה בחינות זה המקום האידיאלי לעבד את הדרכים שבהן הדבר הזה נעשה, ומאוד קשה לשקר לעצמך בנקודה הזו".

מה אתה מנסה להשיג כשאתה עולה על הבמה?
"זו לא הסיטואציה הכי טבעית בעולם לעלות על במה. אני חייב לבדוק כל הזמן למה אני עושה את זה, מפני שיש רק שתי אפשרויות מבחינתי: אם ברמה כלשהי אני מאמין שמה שאני צריך זה לזכות בגראמי ולמכור מיליון עותקים, אז המוזיקה הופכת באותו רגע לזונה שלי, כי אני משתמש בה בשביל משהו שנדמה לי שאני צריך. אני תמיד מעדיף את האפשרות השנייה: להיות הזונה של המוזיקה. כשאני הולך להופיע ועולה על במה אני מבחינתי זונה של המוזיקה, ואני לא מתכוון בזה להוזיל את המקצוע. אני מתמסר לחלוטין לצליל, וכשזה עובד אז זה יותר טוב מהסקס הכי טוב שהיה לי".

אם כך, יש לך שאיפות מקצועיות?
"להיות מסוגל להופיע כשאני רוצה להופיע, ולהקליט כשאני רוצה להקליט, ואני לא לגמרי שם. מבחינת החלומות שלי, את החלום הכי גדול הגשמתי בפעם ראשונה שהופעתי, כי זה לא באמת משנה אם יש שם חמישה אנשים או חמשת אלפים.
ככל שהזמן עובר ואני ממשיך לעשות את זה, אני נפטר מיותר ויותר אשליות, בקשר למקצוע ובקשר לאומנות... אשליות של מה שהכסף, האישור וההערצה של אנשים אחרים יכולים להביא לי. אחרי כמה שנים שאתה מופיע אתה מבין שגם אם תמלא את הקרנגי הול בסוף הערב אתה הולך לישון לבד, וגם כשאתה הולך לישון עם מישהו, אז אתה הולך לישון לבד, ברגע הזה שאתה נרדם, ואתה קם לבד. אם אני מנסה דרך המוזיקה להשיג סופסוף את המנוחה והשלווה שכולנו רוצים, אני רק אקבל סטירה ועוד סטירה בפרצוף, עד שאני אבין שזה לא בא משם. אני חושב שתמיד יש לנו את זה, ואנחנו רק חושבים שזה חסר, המנוחה הזו".