הבלבול המגדרי אצל אמנון דנקנר

רבות כבר נכתב על ספרו האחרון של אמנון דנקנר, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". עם זאת, טרם נתקלתי בביקורת או מאמר שהתמקדו באופן ספציפי באספקטים המגדריים העולים מהרומן המצוין הזה. דבר קצת מפתיע, בהתחשב בעובדה שכבר שמו של הספר מצביע על המישמש המגדרי שהוא עתיד לחשוף: ימיו ולילותיו (= לשון זכר) של הדודה אווה (= לשון נקבה). גם מי שלא קרא עדיין את הספר, אבל יצא לו לחוות בלבול מגדרי עם עצמו, עשוי למצוא בשורות הבאות עניין.

הספר מסופר מנקודת מבטו של ילד יתום מאמו בירושלים של שנות ה-50'. הילד גר בצריף אחד עם אביו ועם מספר דיירי-משנה צבעוניים, שמרכיבים כולם יחד משהו שניתן לכנות "בית". הילד (שאת שמו לא מגלים לעולם) חי לכאורה חיים רגילים לחלוטין, רק שהוא מביט על העולם מבעד לעיניים הכואבות של ילד רגיש שחווה אובדן של אם. עולמותיהם של הילד ושל "הבית" מזדעזעים כשבלילה אחד מתבקשים הדיירים לשכן אצלם, בסודי סודות, גברת חבולה, שמתגלה מהר מאוד כגבר בבגדי אישה. לא נאמר להם שום דבר על נסיבות ההגעה שלה, אבל הדיל שמציע להם מי שהביא אותה תמורת הסתרת זהותה - ויתור על תביעות נגד אחזקתם את הבית - משכנע אותם ללכת עם ההצגה שאת תסריטה הם עדיין לא יודעים. הם מחליטים לקרוא לבחור בשם: הדודה אווה. "דודה" - כדי לשייך אותו למשפחה, ו"אווה" - כדי להעניק לו את הניחוח החו"לי, שיסביר אולי קצת למה הדודה אווה צצה רק עכשיו בבית המשפחה.

הילד והדודה אווה מתחברים מייד, וחברותם הולכת ומעמיקה לאורך הרומן. מה שמדהים הוא שהילד שם לב כבר מהרגע הראשון שהדודה אווה היא בעצם גבר, אבל הוא לא באמת מתעמק בזה, או מנסה ליישב לעצמו את הבלבול. מבחינתו, הדודה אווה היא חברה, וזה מספיק טוב. זה עוד יותר מעניין בהתחשב בעובדה שנראה שהדודה אווה לובש בגדי אישה לא רק כדי להתחבא ממישהו, אלא כי טוב לו בבגדי אישה. האופן שבו הוא מיישר את פאתו, מיטיב את איפורו ומהלך ברחוב, להנאת הגברים של רחובות ירושלים דאז, מעידה על כך שהבגדים כנראה באמת עושים את האדם - בגדי האישה הם הרבה יותר מתחפושת עבור הדודה אווה. הם בונים את הזהות שלו ומחלחלים מן החוץ אל הפנים.

הילד לומד עוד שהפעמים היחידות שבהן פורצת הזהות הגברית של הדודה אווה את בדי השמלה הן פעמים של סכנה גדולה, והדמות שלו אז היא דמות מאיימת. דוגמה לכך היא האופן שבו הדודה אווה - הפעם בבגדי גבר - מתנפל וסכין בפיו על ילד שנקלע לקטטה עם דיירי הבית. כמעט כל פעם בספר שבה הדודה אווה אינו עוטה על עצמו את זהות האישה מעידה על מצוקה נפשית גדולה שבה הוא נמצא. 


דווקא המקום המורכב מבחינה מגדרית שמייצג הדודה אווה מסייע לבני הבית להשתנות ולהתפתח. הרכות, האינטואיציה והפתיחות - תכונות המיוחסות באופן מסורתי לנשים - משתלבות עם האסרטיביות, כושר ההמצאה והיצירתיות - תכונות המיוחסות לרוב לגברים. השילוב בין כל המרכיבים הללו טורף את מה שיודעים בני הבית על זהות ומגדר, והקורא איתם, והוא דוחף אותם לכדי הסתכלות פנימה, המוציאה מתוכם רגשות שכלל לא ידעו שנמצאים בהם. אבל האידיליה הזו לא מחזיקה לנצח, שכן, כמו בכמעט כל רומן, הסיפור מגיע בשלב מסוים לנקודת הסתבכות וסימני השאלה הולכים ומתרבים. כשמתבצע בעיר רצח של ילדה, ושברירי ראיות מצביעים על כך שהדודה אווה היה מעורב בו, מתחילים להפוך סימני השאלה לסימני קריאה המוטחים בו. "סוטה", "מפתה ילדים" ואף "רוצח" הם רק חלק מההשערות שמתחילים לטוות בני הבית סביב סוגיית הזהות "האמיתית" של הדודה אווה. "הוא נגע בך?", ישאלו את הילד יודעי הסוד.

הקושי האנושי המוכר כל כך לקבל זהות שקוראת תיגר על הצורך האנושי בבהירות ובפשטות מתחיל להכריע את יחסם של הסובבים, והוא מחלחל לבסוף גם לליבו של הילד, גיבור הסיפור. האדם הקרוב ביותר לדודה אווה, מי שלמד ממנו וקיבל ממנו הכי הרבה חום ואהבה, גם הוא פונה נגד הבלבול המגדרי וקורא את הדודה אווה לסדר. השאלה: "מה אתה?!" עוברת מן הפנים המוסתר לחוץ הגלוי, והיא מחליטה שלא להרפות. מי שנשאל בחייו את השאלה הזו באופן אלים ודרשני יודע שקשה מאוד לחלץ תשובה לשאלה הזאת. אם כבר, היא רק מגבירה את הכאב, הבלבול וייסורי הזהות. לפעמים היא אפילו יוצרת אותם יש מאין, שכן פעמים זו רק הסביבה שתוהה "מי את/ה?" את/ה יודע/ת טוב מאוד מי את/ה.

כשהקושי וההאשמות הולכים ומתגברים, הדודה אווה קמה ועוזבת, מבלי שאיש יידע לאן