אישה בוערת על הבמה

ירונה כספי היא מוסיקאית, משוררת ומלחינה. כמו מוסיקאים רבים אחרים, גדלה כספי בסביבה מוסיקאלית. אביה, צבי כספי, היה מנצח מקהלות. היא עצמה החלה לגנן בפסנתר בגיל 6, אך בגיל ההתבגרות עשתה פניה חדה לעבר הרוק נ' רול, אחרי חוויה משנת חיים בהופעה של איגי פופ. כספי פעלה רבות בסצינת הרוק של שנות ה-90 בישראל כסולנית ההרכב "גוונים כהים" וכבסיסטית זמנית בהרכב "כרמלה, גרוס ואגנר" של ערן צור. מאחוריה שני אלבומי סולו: "תני לשתיקה לבעור" (2005) ו"הירקון 51" שיצא השנה ונקרא על שם הבניין בו הקים אביה בית ספר לפיתוח קול.

בשבוע שעבר פקדתי לראשונה הופעה של ירונה כספי, שהתקיימה במועדון "לבונטין 7". הקהל לא היה רב מדי, ומבוגר מכפי שציפיתי. נראה היה שרובו קהל קבוע.

כספי מופיעה בימים אלה עם שירים משני אלבומיה, מלווה בהרכב הכולל את עומר הרשמן על הגיטרה, רן יעקובוביץ’ על התופים ויאיר יונה על הבאס. מלבד עבודתם לצד כספי, שלושת הנגנים פועלים יחד גם בהרכב Jet Sam והכימיה ביניהם על הבמה מצוינת.

בפתיחת ההופעה מתיישבת כספי ליד הפסנתר, באחורי הבמה. היא פותחת בשיר "כדורי סרק", מתוך אלבומה השני. הסגנון הוא רוק ג'אזי, אך היא אינה מתמידה בזה זמן רב. בשיר השני, "שיר לגדיה", גם הוא מתוך האלבום השני – משמיעה לנו כספי בדיוק איפה נטועים שורשיה מגיל ההתבגרות: כספי עדיין עם רגל אחת בשנות ה-90, ומסתבר שזה לא רע בכלל. עם הבחורים שלצידה והגיטרה האקוסטית היא מבהירה שלא רק שהגראנג' לא מת, הוא אפילו לא זקוק למכונת הנשמה.

בסוף השיר מנסה כספי לעודד את הקהל לקום מן הכיסאות בקריאות "זה רוק נ' רול, חברים!", אך היא עצמה לא מרבה לזוז (מלבד להתפרקות בשיר "הירקון 51") וגם לא ממש מרבה לדבר בין השירים. למרות זאת, היא משדרת המון עוצמה על הבמה. החזות של כספי ספק שברירית, ספק קשוחה והיא משפריצה סקס אפיל לכל כיוון (נראה שלאו דווקא במודע). המנעד הקולי שלה רחב, מדויק ומרגש, וכאשר היא שרה בקול נמוך מצאתי את עצמי חושבת על גוון סטפאני שבורת הלב של שנות ה-90.

רוב שיריה של כספי עושים רושם אוטוביוגרפי. שירי אהבה, מיניות ויחסים (עם גברים), שירים על אביה, הכל מוגש על בסיס חזק של מוסיקת רוק, עליו מולבשות לעיתים נגיעות קלאסיות וג'אז. התכנים לא פשוטים והדרמה מוחשית, וכספי מביעה את עצמה באופן כל כך כן ומדויק שאין רגע אחד בו המאזין עלול לחשוד בזיוף של רגש.

מלבד השירים אותם כתבה והלחינה בעצמה, היא גם מבצעת חידוש לשירו האגדי של רמי פורטיס "דבש", מתוך האלבום "פלונטר". גרסת הכיסוי לשיר המופתי ממילא בהחלט מספקת את הסחורה. אין דבר מענג יותר מלראות אישה משחררת קיטור על הבמה, גם אם השיר שהיא מבצעת לא נכתב או מושר במקור על ידה - וכשכספי צועקת שהיא רוצה דבש כי כל חייה אכלה קש, אני נוטה להאמין.

ההופעה מסתיימת בבלדה נפלאה בשם "יום הולדת". השיר כואב ושקט, ולמרות שפניה לא ממש נראות מן הבמה, נראה שהוא מוציא ממנה כמויות אדירות של כוח נפשי.

כל חובב מוסיקה יוכל לומר שאחרי שמיעה רבת שנים של תוכן מוסיקאלי, קשה להתרשם באמת מאמנים חדשים, בעיקר אם הם יוצרים בז'אנר שלכאורה כבר מיצה את עצמו. ירונה כספי ריגשה והלהיבה אותי כל כך, עד שמיד בסוף ההופעה רצתי לקנות את אלבומה השני. אל תחכו, לכו לראות אותה בהזדמנות הראשונה שתינתן לכם, אין לי ספק שתיהנו מכל רגע.