מקום טוב בשוליים

יאיר הוכנר, במאי קולנוע והאיש שעומד, כמעט לבדו, מאחורי פסטיבל הקולנוע הלהט"בי בתל-אביב, הוא דמות מעניינת בתעשיית הקולנוע המחתרתי. אם להודות על האמת, המילה "תעשייה" קצת גדולה על הנישה האלטרנטיבית משהו, שהצליחה להוליד לא מעט סרטים נושכים, כואבים ובעיקר אמיתיים וכנים, אבל כמעט ולא הגיעה לתודעה הציבורית הישראלית. סרטו הקודם של הוכנר, "ילדים טובים", עסק בנערי ליווי וזכה בפרסים רבים, בארץ ובחו"ל, אך הוא לא הצליח להתברג ברשימת הסרטים הישראליים הפופולאריים, בה מככבים סרטים להט"ביים כמו "יוסי וג'אגר", "ללכת על המים", "הבועה" ואחרים.

אבל הוכנר, כמו קולנוענים רבים הפועלים בשולי המיינסטרים, דווקא לא מתרגש מהנישה שבה הוא בוחר לפעול. "אני עושה סרטים שמעניין אותי לראות", הוא אומר. "לא מעניין אותי מה אנשים יחשבו. אני לא פועל בהוליווד אז אני לא חושב כמה כסף הסרט צריך לעשות או מי יראה את הסרטים שלי. אני עושה אותם בשביל עצמי ואם הם טובים ואנשים מתעניינים בהם - אז סבבה".

הוא לא שואף להפוך לשובר קופות, ואפילו לא חולם לנשוף בעורפו של הקולנוע המסחרי הישראלי, אבל יש להוכנר בטן מלאה על המצב הכלכלי הרדוד של הקהילה הגאה בישראל. "לפסטיבל הסרטים הגאה יש בעיה של חסות. אם תסתכל בנותני החסות, לא תמצא שם כמעט חברות מסחריות, משום שהן פוחדות להשקיע בנו. חשוב מאוד שאנשים יבינו שלא תופסים אותנו בתור צרכנים, שלוקחים אותנו כמובן מאליו. אף אחת מהרשתות המובילות לא הסכימה לפרסם אצלנו. חלק היו חכמים מספיק כדי להגיד "זה לא מתאים" או להמציא משהו, ואחרים היו טיפשים מספיק בשביל לומר "אנחנו לא רוצים להיות מזוהים עם הקהילה", או ביטויים כאלו. אני אוכל את הלב, כי אני יודע שאני לא אקנה אצלם יותר", הוא אומר.

אז איך בכל זאת מרימים כאן פסטיבל קולנוע קווירי?
"בזכות עיריית תל-אביב. למוסדות הקהילתיים, לצערנו, אין כסף ממש, אבל גם האגודה וגם האוויטה עזרו, וביחד עם הרבה מאוד עזרה מאנשים פרטיים הצלחנו להרים את הפסטיבל גם השנה. כמובן, גם מכון גתה שהוא שנה שלישית איתנו והשנה גם השגרירות הצרפתית".

תמליץ לי על סרטים בפסטיבל. למה כדאי להגיע?
"כמעט כל סרט בפסטיבל הוא Highlight מבחינתי. הייתי ממליץ דווקא על הקלאסיקות, הסרטים היותר ותיקים. כמו "הצד המזרחי של החומה", סרט מ-1985 שצולם במזרח גרמניה בסתר, סיפור אהבה בין בחור מזרח גרמני לבחור מערב גרמני. הבמאי, וילנד שפק, הוא גם אחד מאורחי הפסטיבל. זה סרט מעולה, מאוד אפקטיבי ומאוד מרגש. "נערות במדים" הוא מבחינתי סרט חובה, "כדורגל במחתרת" מאוד מומלץ. אחד מהסרטים האהובים עליי הוא "ללא חרטה", שהוא סרט דרום קוריאני. הסרט החדש של ברוס לה ברוס מוצלח, ואני מאוד ממליץ להגיע גם לסרטים של טוד וורו ושריל דאניה. בקיצור, קשה לבחור", הוא מחייך. "גם בתחרות הסרטים הישראליים הקצרים יש מבחר מעולה, ורובם סרטים שלא נוצרו במסגרות מסודרות של בתי ספר לקולנוע. זה מאוד מרגש, יחי המחתרת".

נראה שלמרות הקשיים התקציביים, יש בישראל התפתחות בקולנוע הלהט"בי בשנים האחרונות.
"זה נכון", אומר הוכנר. "אבל בחו"ל יש התפתחות כבר שנים, יש פסטיבלים שהם כבר בני עשרים ושלושים שנה, ואנחנו מאושרים שהצלחנו להגיע לשלוש שנים, אנחנו בעצם רק בחיתולים. נוסף על כך, אין אצלנו מסורת של קולנוע הומו-לסבי – בהתחלה היה עמוס גוטמן, אחר כך הגיעו גל אוחובסקי ואיתן פוקס, אבל עדיין אין כאן תעשייה אמיתית, רפרטואר רחב של יוצרים שמייצרים סרטים באופן קבוע".

אבל ניכר שמסתמן שינוי בגישה. בניגוד לגוטמן שהיה מאוד בשוליים, אוחובסקי ופוקס כבר יושבים עמוק במיינסטרים.
"כל אחד עושה את מה שהוא חושב לנכון. יש כאלו שנגישים יותר לקהל רחב וזה מעולה, ככה סטרייטים יכולים לראות צד בתרבות שלנו. לי אישית קשה. קשה לי להשיג אולמות להציג בהם את הסרט, למרות שהוא נרכש להפצה בארה"ב, צרפת, גרמניה ובבלגיה. הוא נבחר להשתתף בפסטיבל הסרטים בוונציה ועורר התלהבות גדולה - אבל עדיין קשה לחברות הפצה להתמודד עם הסרט הזה למרות שהוא קומדיה רומנטית, רק מזווית קווירית".

אז זה הכיוון שאנחנו הולכים אליו עם הקולנוע ההומו-לסבי? המחתרת?
"תראה, אם תסתכל מסביב תראה שזה מה שקורה היום גם בשאר העולם. כלומר, לא תמצא חברה הוליוודית מסחרית גדולה תומכת ב-Eating out או סרטים מהסוג הזה, אם אתה מכיר – קומדיות להט"ביות. הכל עצמאי. אלו סרטים שנתמכים על ידי מפיקים פרטיים וחברות עצמאיות. אפילו סרט כמו "הר ברוקבק", שעשה המון רעש, נעשה על ידי Focus features – והיא עדיין חברה עצמאית. גדולה, אבל עצמאית".

כבר הזכרת את הסרט החדש שלך, "אנטארקטיקה". נדמה שבו עשית משהו שונה לגמרי מאשר ב"ילדים טובים" הקשה.
"הוא מאוד שונה מהקודם. אתה יודע, רציתי לעשות סרט שיעשה לנו טוב על הלב. כמה אפשר עם מדוכאי העולם, לא מגיע לנו קצת אסקפיזם מתוק? עשיתי סרט שבו אף אחד לא מת בסוף, אף אחד לא באמת רע. פשוט סרט על אהבה".

דיברת על שוליים ומרכז בקולנוע. בעוד ש"ילדים טובים" עסק בשוליים, וב"לכלוך" של החיים, "אנטארקטיקה" שונה לגמרי. אפשר לייחס את זה לניסיון למקם את עצמך במקום קצת יותר מרכזי בתעשייה?
"אני רואה את עצמי כאיש קולנוע, ומטבעי אוהב להתעסק בהמון עולמות. עוד לא גמרתי לחקור את השוליים. יש לי עוד תסריטים במגירה, סיפורים לספר. הסרט הבא שלי יהיה חזרה לעולם של ילדים "טובים", נראה לי שאני מהקולנוענים שעושים פעם סרט אכזרי ומדכא ופעם סרט כיפי, וככה מאזנים את עצמם".


למרות השוני המהותי באופיים של שני הסרטים, כמו ב"ילדים טובים", גם ב"אנטארקטיקה" מציג הוכנר שחקנים ישראליים לצד אייקונים קהילתיים, שהם מעין "קוד" לאמירות פנימיות של הקהילה. מי שמכיר את הדמויות, יזהה את גילה גולדשטיין, מיס לילה קרי, דני לחמן, ואפילו יושב ראש ועד האגודה, מייק המל, ששיחק ב"ילדים טובים" גבר מבוגר המגיע לנער ליווי. בצפייה בסרט, מתגלה הפער שבין האנשים לבין הדמויות שהם מגלמים – פער שמהווה, לא פעם, אמירה בפני עצמה.

לילה קרי בפעולה. צילום מתוך הסרט

לילה קרי, ממלכות הדראג הוותיקות והמוערכות בישראל, מגלמת בסרט דמות של אישה סטרייטית מבוגרת, ומצליחה להיות משכנעת ומצחיקה בעת ובעונה אחת. "נועם [לילה קרי, א.ש.] הוא אחד מאמני הדראג הטובים שראיתי בחיים שלי, ובן אדם מאוד מוכשר וטוב במהות שלו. אני משתמש בו כמחווה קולנועית לג'ון ווטרס ודיווין".

אבל דיוויין היה גרוטסקי, אצל לילה קרי, זה נראה ממש אמין.
"זה נכון", אומר הוכנר. "בהתנהלות של דיווין יש משהו וולגרי, אני עשיתי משהו הפוך כשהוריתי לנועם להיות סופר עדין, כלומר, לגלם יעכנע מבוגרת בצורה מדויקת. זה די מוזר, כי הסרט מתחיל בצורה מאוד ריאליסטית ורק אחרי 40 דקות הוא מופיע פתאום והופ – הסרט משתנה מקצה אל הקצה. זה סרט שמשחק עם המון ז'אנרים - קומדיה רומנטית, דרמה ריאליסטית, קאמפ, מחזמר. כשחושבים על זה, הוא גם קצת פנטזיה כי אין בו דמויות של סטרייטים".

אמרת מחזמר. הסרט באמת עשיר מאוד במוזיקה.
"השחקנים לא פוצחים בשירה, אבל יש בו המון מוזיקה. עבדתי עם אלי סורני שעבד איתי גם ב"ילדים טובים", וכתב פסקול שמלווה את הסרט. בנוסף נכתבו שירים במיוחד לסרט ושניים מהם מבוצעים על המסך".

גם יעל דקלבאום תרמה.
"כן, זה סיפור משעשע. הייתי בהופעה של יעל ופשוט נדלקתי. בסוף ההופעה, ניגשתי לבמה ואמרתי לה: " בואי, נכתוב לך איזה תפקיד קטן ואולי גם תשירי קצת", ויעל ככה בקלילות אמרה "יאללה, בסבבה". היא פשוט אישה מדהימה ומוכשרת."

יש לא מעט שמות מוכרים בסרט, לוסי דובינצ'ק, גיא זוארץ, עופר רגירר שהוא סוג של כוכב עולה כרגע. היה קשה לגייס אותם?
"לא, זה דווקא היה די פשוט. את לוסי אני מכיר דרך יובל רז, ששיחק בסרט הראשון שלי והיא אחת הנשים המדליקות שפגשתי בחיים שלי. היה מאוד כיף לעבוד איתה, היא תמיד עם פלפל, אילתורים וכיף על הסט. גיא סופר מקצוען, מה שהוביל להמון פגישות עבודה, ניתוחים, שיחות על הסט. תכל'ס, הוא היה חצי עוזר הפקה, מסדר דברים, סוגר דברים, מאוד טוטאלי ביחס שלו לסרט וזה די נדיר".

וחוץ מהשחקנים, איך בחרת את המיקום?
"היה ברור לי שהסרט יתקיים בתל-אביב, יש כאן אווירה מאוד מיוחדת והעיר יכולה להצטלם בהמון צורות. ב"ילדים רעים" היא הייתה מאוד אפלה, בחרתי כל מיני חורים נידחים לצלם בהם כדי להדגיש את העליבות של העיר, את החיים הפחות נעימים של הגיבורים. בסרט הזה צילמנו בשד' רוטשילד, בדיזנגוף, הכל מאוד יפה לעין, מאוד נקי".

"לצערי, בלוקיישנים של הקהילה דווקא לא צילמנו. רצינו לצלם באוויטה, אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי כי מסיימים לעבוד שם בשתיים בלילה, כל לילה, ובבוקר יש רעש לא נורמלי ברחוב. נאלצנו להסתפק דווקא במקומות סטרייטיים - חנות אופנה ובר ה"פולה", שהפך לצורך הצילומים למעין גיי באר מאולתר".

ומה הדבר הבא?
"הפרויקט החדש שלי הוא סרט שאמור להיות קיצוני. הסיפור מאוד חזק, מפיקים בחו"ל מאוד מתלהבים. אני רוצה לחזור קצת למקורות, עם הרבה פחות לוקיישנים, פחות צוות, פחות שחקנים. אפילו פחות מב"ילדים טובים". כרגע אני נפגש עם שחקנים. אני מחפש ... לאו דווקא שחקנים מקצועיים, אלא אנשים שאין להם בעיה עם עירום ונושאים קשים כמו מוות ורצח. כרגע אני לא משקיע בזה את כל האנרגיות שלי כי אני כולי בפסטיבל ועם "אנטארקטיקה". החלטתי לתת לעצמי ליהנות קצת מההצלחה של הסרט, לפני שאני קופץ בחזרה אל המים".