רקוויאם לסדאמוס

כן, חברים יקרים, זה קרה. בשקט בשקט, מבלי ששמנו לב, עוד בר קהילתי נסגר לו. הפעם זה ה"סדאמוס", שנפח את נשמתו בשקט יחסי וללא הודעה מוקדמת – לעזאזל, אני מכיר מישהו שמועסק שם וקיבל הודעה ביום הסגירה שהוא לא צריך להגיע לעבודה היום, או בכלל, פשוט כי השערים נסגרו. כל זה קורה זמן קצר מאוד אחרי סגירתו של המינרווה, שהיה פאב מיתולוגי לא פחות משהיה הפאב היחיד בעיר ללסביות, וכנראה המוסד הקהילתי הותיק ביותר שהיה. נשארנו כרגע עם מקום קהילתי אחד בדיוק – האוויטה. בעצם, מקום וחצי – פשוט כי הפאם פטאל סגור כעת לשיפוצים. בעוד אני בטוח כי החוסר בתחרות משמח ולו במעט את בעלי המקומות האלו, אני לא יכול שלא לתהות מדוע זה קורה ככה.

בחודשים האחרונים, ויעיד על כך כמעט כל מי ש"ותיק" ממני בקהילה ושוחח איתי בתקופה זו, אני מנסה לחקור אודות מקומות בילוי שנסגרו והרגלי בילוי שאפיינו את הקהילה בעשור הקודם. המון מקומות היו פה במה שמכונה "תקופת הרנסאנס" קצרת המועד של הקהילה בישראל – על פי מקורות מוסמכים ממני, החל מזכייתה של דנש באירוויזיון ועד 2002 בערך. רק להזכיר את ההישי, הצ'אפס, הריינבו, האאוט, הקפקא, הקרפה דיאם – אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, כמו שאומרים. כולם מסכימים שעכשיו מקומות הבילוי מעטים יחסית, ומצד שני – על פי בירורי, לרוב לא היו יותר משלושה מקומות בו זמנית. ולמה זה קורה?

הרי ת"א היא עדיין בירת הקהילה הרשמית (על אף הקהילה המתפתחת והנהדרת בעיר הקודש). הריכוז שלנו במרכז העיר גבוה עד גבוה מאוד, והעובדה שיש ליינים של מסיבות קהילתיות 5 פעמים בשבוע באופן קבוע מעידות שיש כאן קהל. אם כך, מדוע זה מקומות הבילוי שלנו כה מועטים? איך הגענו, בשנת 2008, למצב בו באר קהילתי אחד עומד על תילו וזהו?


בארה"ב, לדוגמא, הקהל הגאה נחשב לקהל צרכנים שווה במיוחד – מעין משוואה שמסתכמת ב-TINK – Two incomes, no kids (שתי משכורות ללא ילדים). נכון שהיום ישנם זוגות רבים שכן מגדלים ילדים אבל הרוב המכריע ככל הנראה עדיין עונה למשוואה – קצת יותר כסף מבתי האב הממוצעים. מעבר לכך, הקהל הגאה מביע רצון רב להוציא את הדולרים שלו והוא מחבב במיוחד חברות שמכירות בנוכחותו ובצרכיו המיוחדים. על כן תמצאו מספר חברות שפונות במיוחד אלינו, קמפיינים שמיועדים לקהל הגאה ומוצרי נישה.

ובארץ?

אני חושב שהמגזר היחיד בארץ שמפתחים לו מוצרים מיוחדים ופרסומות משלו הוא המגזר החרדי. הוא גם ככל הנראה המגזר היחיד שיש לו מספיק משמעת צרכנית וכוח להטיל סנקציות על רשת שלא מוצאת חן בעיניו ופשוט להפסיק לקנות שם. כוח הקנייה הדתי הוא אחת הסיבות העיקריות מדוע כמעט ואיננו רואים כבר משאיות חסות במצעד הגאווה בת"א ומדוע קשה למצוא חסויות לאירועים קהילתיים – חברה X יודעת שאם תפנה אלינו, הקהילה ההומולסבית, היא עלולה לאבד את הקהל הדתי, שהוא קהל צרכנים הרבה יותר חזק וחשוב לחברות גדולות. על כן – מוותרים עלינו.


או, שאלה טובה מאוד. והתשובה פשוטה – משמעת צרכנית. באופן כללי, זה דבר שכדאי שיהיה לנו, ככוח. לא לתמוך בחברות שלא רוצות לתת לנו חסויות ולהשתדל לקנות מאלו שכן – כך אנו יוצרים את עצמנו כקהל צרכנים שיש להתחשב בדעתו.

ולגבי המקומות של הקהילה? פשוט מאוד – בואו נתמוך בהם! אני מודה, לא הייתי ממעריצי הסדאמוס – האווירה שם פחות התאימה לי, כבן אדם פרטי. כן הקפדתי לבקר שם מדי פעם. כשאני יושב במקומות של הקהילה אני משתדל להזמין משהו, אפילו אם זה רק שתייה. בקיצור – כאשר מדובר במקומות "שלנו", אני חושב שצריך להוציא קצת כסף לטובת המקום, כי בסופו של דבר השקל הזה חוזר אלינו ישירות במקומות בהם אנו יכולים להתנהג בחופשיות איך שבא לנו, להתחיל עם מי שבא לנו ולבלות בצורה שנוחה לנו.

אני יודע מה אתם חושבים כעת – כן, לפעמים יקר מאוד וכן, גם לי יש חינמים בכל מיני מקומות כמו לכל הומו בעיר הזאת, וכן, גם לי אין יותר מדי כסף לבזבז – אבל חשוב לי, מהסיבות שצוינו למעלה, לתת את המינימום לפחות. זה גם חלק מהעניין של הגיבוש שלנו כקהילה יוצרת וחלק מההזדהות שלנו עם עצמנו. במילים אחרות, כל דיאט ספרייט שתזמינו ימנע את ה"אוי אוי אוי... סגרו!" הבא. אתה הבנת את זה, יואב?