לא רק חותלות ותחתונים

במחאה על הייצוג הסטריאוטיפי של אמצעי התקשורת הסטרייטים, יצאנו השנה להביא תמונה קצת יותר נכונה, קצת יותר מדוייקת, על האנשים במצעד הגאווה התל-אביבי. מצאנו שם את כולם - חתיכים שריריים בתחתונים, דראג קווינס מהממות, אבל גם אלפי צועדים אחרים, לכל אחד סיפור מרתק, נפלא, גאה.

ההומו שרק יצא מהארון ומגיע להשתתף במצעד בפעם הראשונה, הלסבית שלא מזמן התחילה קשר, הטרנסית שהחליטה לבוא לראשונה כאישה, זוג ההומואים שעומד להתחתן בקנדה והזוג שאוטוטו יחגוג עשור יחד, ההורים שהגיעו ללוות את ילדיהם הגאים, הפעילה הקווירית הנכה שהגיעה על כיסא גלגלים, הסטרייטים התומכים וגם סתם גייז שכיף להם לצעוד בשמש הקופחת של תל אביב ביום שישי בצהרים, ועל הדרך לעשות משהו למען הנראות והשוויון שלהם ושל יתר הקהילה. כולם צעדו במצעד, בפסיפס אנושי מרתק שאפשר לראות רק פעם אחת בשנה, שמאגד אנשים מכל המינים, המגדרים, הנטיות, לחגיגה של זכויות ושמחה.


אורן קנר, פעיל ותיק בקהילה, הגיע למצעד ביחד עם בנו הקטן. הוא נהנה להביט על הצועדים ולהתענג על כברת הדרך שעברה הקהילה הגאה מאז תחילת המאבק ועד עכשיו. "נחמד מאוד שמשהו במהפכה זז בעיר", הוא אומר. "עם זאת, ההומופוביה תמיד בועטת, ולא משנה כמה דגלי גאווה העירייה תלתה. כמובן שיש להילחם בהומופוביה הזאת".

איך הבן מרגיש כשהוא מסתכל על הצועדים?
"נפלא".



טלי ויזנר, פעילה קווירית, העידה על עצמה במהלך המצעד שהיא לא בדיוק שבעת רצון ממה שהולך סביבה. "אני קצת עצבנית כי במצעד הזה, הכול נראה ורוד ומושלם, ואין על מה. אין פה שום איחוד בין מאבקים, המצעד מדבר רק על השגת זכויות למיעוט ספציפי".

"לא ברור לי על מה הגאווה כשיש מחסומים שממשיכים למרר את חיי הפלסטינים וכשאין זכויות לנכים". "אני מרגישה שמפלים אותי בתור נכה", היא אומרת.

על הקהילה היא מעידה שהיא "לא כל כך מרגישה חלק ממנה". לגבי הרגשתה כנכה בקרב הגייז היא אומרת ש"לפעמים אני מרגישה כמו חיית מחמד של הקהילה. היום, למשל, הרבה אנשים רצו להצטלם אתי, כי אני על כיסא גלגלים".



אריק יפת הגיע למצעד מחופש לאישה שמחופשת לגבר. "אנחנו יודעים לעשות את זה הכי טוב", הוא אומר.

את המצעד הוא מכנה "מעשה חלוצי". לדבריו, "יש חלוציות בחאקי ויש חלוציות בצבעי גאווה". "דגלי הגאווה", הוא ממשיך, "מסמלים בעיניי מסר לצעירים שלא יהיו בארון, שיהיו אתנו".




ליאור מאיור ורן הוד הם בני זוג שהתחתנו בקנדה לפני שנה וחצי, ונרשמו כנשואים במשרד הפנים בעקבות בג"ץ שהכיר בנישואים אלה. הם נמצאים ביחד כבר 9 שנים.

מאיור והוד מעידים שהם כבר רגילים למצעד ושהוא "הזדמנות לפגוש חברים". עם זאת, הם אומרים ש"מאוד כיף לראות את דגלי הגאווה, זה מאוד מרגש".

תבואו לצעוד בירושלים?
"כן. המצעד שם הוא יותר חשוב, כי בתל אביב כבר ניצחנו ובירושלים – הקרב נמשך. חוץ מזה שגם ירושלים היא בישראל ואי אפשר שלא לצעוד במקום מסוים רק כי לא מסכימים שנצעד שם".




בעוד מאיור והוד כבר נישאו בקנדה, אוהד רצון וניר ששון מתכוונים לעשות זאת בעוד כחודש. הם אף באו למצעד עם חולצות שהכינו ושעליהן כתובים הכינויים שלהם – נוש וקוש – ותאריך החתונה – 17.7. השנים, ביחד כחצי שנה, יקיימו את טקס נישואיהם בטורונטו. "אנחנו נישאים שם כדי לקבל את הזכויות", הם אומרים. "כשנחזור נשנה את שם המשפחה שלנו לרצון – ששון. זה כמו לרצות להיות בשמחה".

לבני הזוג סיפור חיים מעניין, בהתחשב בעובדה שהוריו של אחד מהם ניתקו אתו את הקשרים לאחר שיצא מהארון, ולא מכירים בבן הזוג. "המשפחות לא באמת שם בשבילנו, וכאן אנחנו מאוד מקובלים".

"אין לנו את המשפחה ואת הבית, אבל מצאנו האחד את השני, וזה מה שמאחד אותנו. אנחנו מייצרים משפחה חדשה". רצון וששון אף מתכננים להביא ילד לעולם בשיטה של מיזוג בין הזרעים של שניהם והחדרת המיזוג לרחמה של אישה.




את אנקה מנץ ואמנון ברקאי פגשתי ליד השופרסל ברחוב בן יהודה. הם הסתכלו על הצועדים העוברים בסך, מתוך כוונה לתמוך בהם ובמצעד.

"טוב שמצעד הגאווה קיים וחשוב שהוא קיים", אומר ברקאי. "צריך לקבל גם אוכלוסיה שונה ולתת לה את החופש. יש להם את הזכות לחיות, לצעוד ולנהל את החיים שלהם כמו כל אחד אחר".

גם בירושלים?
"כן. ירושלים היא חלק ממדינת ישראל".

מנץ מוסיפה ש"הרבה פעמים הלכתי עם חברים למצעד הגאווה בברלין. יפה לראות את זה גם בישראל".




סטרייטים תומכים נוספים שהשתתפו במצעד הם יעקב בר-לוי ובתיה וייגל, שניהם הורים לבנים הומואים, שצעדו עם חברי קבוצת תהל"ה – ארגון תמיכת הורי לסביות והומוסקסואלים.

בר-לוי, שהתפרסם בקמפיין של תהל"ה ששודר בערוץ 2, נראה מאושר, ודיבר בהתלהבות רבה על המצעד. "אני מרגיש היום נפלא, ואני חושב שהמצעד היה נפלא. יש לי ממש תחושה של התעלות".

למה?
"כי באו לדוכן של תהל"ה וגם אלינו אישית המון אנשים – מבוגרים, צעירים, הורים – ומאוד שמחו לראות אותנו ואת השלטים שלנו. היו גם כמה מקרים שבהם אנשים ממש בכו. הרגשתי כל כך הרבה אהבה ורצון טוב, וזה הדדי".

ואכן, כמה פעמים במהלך הראיון עם בר-לוי עצרו אותו עוברים ושבים ואמרו שהם גאים בו וביתר חברי תהל"ה וש"הלוואי שהיו לי הורים כמותכם".

"אם כל ההורים היו יוצאים מהארון", הוא מוסיף, "זורקים את הדעות הקדומות, הפחדים והחששות הצידה ואומרים: 'יש לי בן הומו – אז מה?', היו רואים את המספר האמיתי שלנו. אנחנו רבים מאוד".

וייגל אמרה כי "היתרון של המצעד הוא שמדובר בנראות של מיעוט שהוא בלתי נראה. אתה רואה את ההמון ומבין על אילו מספרים מדובר. זו לא תופעה של אדם אחד או שניים".


היא אף דיברה בשבח היציאה מהארון של בנה, ואמרה כי זו הייתה פתיחה לתהליך מאוד חיובי שהיא עברה. "הצלחתם למצות מאתנו דברים שלא ידענו שיש לנו", סיפרה וייגל. "הפרופורציות שלי השתנו אחרי שבני יצא מהארון, הפכתי לאדם יותר סובלני, וזה עשה משהו גם במסגרת המשפחתית".


צביה בן צור נמצאת בזוגיות מזה זמן. בת זוגה לא הסכימה להתראיין.

"כאן, במצעד, אני מרגישה מי שאני באמת", היא אומרת. "אני לא צריכה להסתיר ולהתחבא".

מה אהבת במצעד?
"את האחדות של כולם. אני רוצה שתמיד תהיה אחדות ושתהיה קבלה של כולם. אהבתי גם את זה שלאנשים אין פחד לבוא ולהגיד: 'אני הומו' או 'אני לסבית', 'אני פשוט אוהב'. תמיד צריך שתהיה אהבת חינם".

תבואי לצעוד בירושלים?
"לא, כי אני אדם שמכבד ואני יודעת שהמצעד בירושלים יפגע באנשים".


למונה ירל לא ממש אכפת מדבריהם של אלה ש"תולים את האשמה" לתדמית הגרועה של מצעדי הגאווה בדראג קווינס ובטרנסג'נדרים. "לא מפריע לי שאומרים עליי ועל שכמותי שאנחנו מביישות את הקהילה", היא אומרת, "כי לא קל להעליב אותי".

על עצמה היא מעידה ש"אני אוהבת להופיע ולהשוויץ, להראות את עצמי. זו ארץ חופשית, וצריך לתת מקום לכל אחד".