שישים שנה, שישה אירועי גאווה

ישראל חוגגת יום הולדת שישים, וזה זמן טוב לסכם את העשורים שהיו כאן: הרגעים השמחים והרגעים העצובים, ומעל לכל, הרגעים שהופכים אותנו לישראלים, עמוק בלב. בחיי היומיום, קל לשכוח מדוע אנחנו כאן, איך ומדוע הגענו עד הלום. אבל היום, ביום ההולדת למדינה, זה הזמן לזכור ולהזכיר את האירועים החשובים שהפכו את המדינה שלנו, את הקהילה שלנו, למה שהיא היום.

הכרזת המדינה, המלחמות הקשות אך המחזקות, המאבק לשלום, תמיד היינו חלק מהציבור הישראלי והאירועים שמציינת ישראל הם גם האירועים המכוננים שלנו. אבל גם לקהילת הלהט"ב - לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים - יש לא מעט אירועים חשובים, רגעים היסטוריים, שהביאו אותנו עד הלום. רובם אירעו ב-20 השנים האחרונות, וכמעט כולם היו, בזמנם, דרמטיים וחשובים. הם קידמו אותנו, העניקו לנו זכויות, והפכו אותנו, בהדרגה, לחלק שווה פחות או יותר מהחברה הישראלית.

החלטנו לבחור שישה אירועים - והיה קשה למצוא ולהגדיר מה חשוב יותר, מה מהותי יותר, מה יכלל ברשימה ומה יוצא ממנה. מעצם טיבה, זוהי רשימה חלקית ובלתי-ממצה, משום שבתהליך הרחב שעברה הקהילה הגאה השתתפו עשרות ומאות בני אדם, בעשרות אירועים וציוני דרך חשובים. ובכל זאת, שישה האירועים שבחרנו הם רגעים מכוננים לא רק לקהילה הגאה, אלא גם לציבור הישראלי בכללותו, והייתה להם השפעה רחבת היקף בעיקר עלינו, אבל גם על החברה שבה אנו חיים - החברה הישראלית.


בסוף חודש יוני 1998 צעדו, לראשונה בישראל, אלפי הומואים, לסביות, בי וטרנס וצעדו בגאווה ברחובותיה הראשיים של תל-אביב. התקשורת דיווחה על מספר שבין 1,500 ל-3,000 משתתפים, שלא חששו ממזג האוויר החם והדביק והסטיגמה שהייתה חלק בלתי-נפרד מהחיים כגייז בישראל. קצת מוזר לגלות שרק ב-1998, בסך הכל לפני עשר שנים, צעד כאן מצעד הגאווה הראשון, שנראה לנו היום כל כך טבעי ואפילו מתבקש.

למצעד התל-אביבי קדמו מספר אירועי גאווה בסדר גודל קטן בהרבה: גייז חשפו את עצמם באירועים ציבוריים ברחוב שינקין ובגן מאיר, עוזי אבן נשא נאום מלא עוצמה וכוח בכנסת, ואפילו בתקשורת של שנות ה-70 דיברו על הומואים ולסביות (ו"קוקסינלים"). אבל המצעד ב-1998 היה הפעם הראשונה בה אלפי גייז צעדו ללא חשש, כקבוצה גאה גדולה, והצהירו: אנחנו כאן.


ה"וויגסטוק" היה אירוע שנתי שכלל הופעות מוזיקה ודראג, יריד קטן ובעיקר הרבה גייז מכייפים, שכל הכנסותיו היו קודש לוועד למלחמה באיידס.

ב-1998 התקיים האירוע באחד מימי שישי בגן העצמאות בתל אביב, והוא תוכנן להסתיים בשעה 19:00 בשל כניסת השבת. כשהגיעה השעה לסיים את האירוע, סירבו משתתפים רבים לעצור את החגיגה, וכוחות משטרה הוזנקו למקום כדי לפנות את החוגגים ולהרחיקם מגן העצמאות. עד מהרה הפכה המסיבה העליזה למאבק כוחני בין המשטרה לבין הגייז, כשזכורים בעיקר השוטרים שלבשו כפפות גומי – מחשש להדבקה באיידס מ"ההומואים החולים". השימוש בכפפות גומי עורר את חמתם של המשתתפים, ורק עודד אותם להמשיך בהפגנה המאולתרת.

הוויגסטוק הזה היה אחת הפעמים הראשונות בארץ שבהן עמדו גייז ומחו נגד אפלייתם בקול רם, והיה חלק משורת האירועים שעברה הקהילה במאי - יוני 1998, שראשיתם בניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון וסיומם במצעד הגאווה הראשון בתל אביב.


אולי הייתה זו המקריות ואולי יד מכוונת גרמה לכך שדווקא ב-1998, השנה בה נערך מצעד הגאווה הראשון והוויגסטוק ההיסטורי, החליטה ועדה מטעם רשות השידור לשלוח לאירוויזיון את דנה אינטרנשיונל. השיר "דיווה", שכתבו יואב גינאי וצביקה פיק, הביא לישראל, ולקהילה הגאה בה, את המקום הראשון בתחרות.

דנה הייתה כבר אז זמרת מפורסמת. היא הוציאה אלבומים, הכניסה שירים לפנתיאון הזמר הישראלי והופיעה במקומות גדולים יותר ממועדוני הגייז שבהם החלה את דרכה. אבל ההופעה שלה באירוויזיון, ודיבוריה בפתיחות על היותה טרנסג'נדרית ועל הקהילה בישראל, הביאו לכך שאנשים בעולם ראו שישראל היא, בכל זאת, מדינה דמוקרטית וליבראלית למדי, ומייצאת לא רק פצצות ואלימות, כי אם גם מוזיקה ופתיחות יוצאת דופן.

לנו, ולגייז רבים נוספים באירופה, היא הביאה שמחה וגאווה. הרבה גאווה. דקות לאחר ניצחונה של דנה, יצאו גייז רבים לחגוג ברחובות, כשמרכז החגיגה היה באירוע המוני ושמח בכיכר רבין בתל-אביב.


ב-2002 עשתה ישראל צעד הצהרתי משמעותי ביותר, עם לתפקיד חבר כנסת מטעם מרצ. פרופ' אבן היה חבר הכנסת ההומוסקסואל המוצהר הראשון. הוא אמנם כיהן תקופה קצרה בת כשבועיים, אבל עצם המינוי היה צעד הצהרתי יוצא דופן שסוקר בהרחבה באמצעי התקשורת והפך, ללא ספק, לציון דרך מרכזי בקורות הקהילה הגאה בישראל. BR>
זו אינה הפעם הראשונה שבה עשה פרופ' אבן היסטוריה בכנסת: קצת פחות מעשר שנים מוקדם יותר, הוא יצא מהארון במהלך נאום שנשא בכנסת ובו ציין כי נטייתו המינית לא מנעה ממנו לשמש בתפקיד ביטחוני רגיש. הצהרתו של אבן עוררה אף היא עניין רב בישראל, ומייחסים לו תפקיד חשוב בשיפור מעמדם של חיילים הומוסקסואלים בצה"ל.


בשנת 2002 קיים הבית הפתוח את מצעד הגאווה הירושלמי, לראשונה בתולדות בירת ישראל. כבר אז היו התנגדויות למצעד, אולם הן היו יחסית מצומצמות וקטנות לעומת העתיד לבוא. עם השנים, התחזקה ההתנגדות הדתית למצעד, והתבטאה בעיקר באלימות מילולית שכונתה לא פעם כ"הסתה". האלימות המילולית, בעיקר בציבור הדתי, הפכה עד מהרה למאבק תרבותי של ממש בין החרדים בירושלים לבין הקהילה הגאה.

דיבורים על "תועבה", פשקווילים (מודעות קיר במגזר החרדי) עם מילים תוקפניות ופוגעניות נגדנו ואפילו איומים על חיי מנהיגים בקהילה החלו להישמע ולהיקרא. בשנת 2005 הגיע מסע ההתנגדות הדתית למצעד הגאווה לשיא עד אז, כאשר ישי שליסל ממודיעין עילית, הגיע למקום המצעד על מנת לרצוח גייז בסכין. שליסל דקר שלושה מבין משתתפי המצעד .

הדקירה איחדה ארגונים ופעילים בקהילה למספר הפגנות נגד הומופוביה, חלקן מחוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, בעת שהתקיים בו משפטו של שליסל. האירוע הזה גם הפך את אדם דוד רוסו לסמל, שהתראיין לכלי התקשורת השונים, והדגיש שוב ושוב כי הוא נדקר ועבר ניסיון לרצח רק כי הוא הומו.

שליסל נדון ל-12 שנות מאסר, ולאחר שערער קוצר עונשו ל-10 שנים. יוזמה של השר אלי ישי (ש"ס) לחנון אותו, כמו גם רוצחי פלסטינים, לרגל שנת ה-60 למדינה ירדה, לפי שעה, מהפרק.

מעשה הדקירה המתועב לא הפריע לדתיים ולחרדים, על מנהיגיהם, להמשיך במסע החריף שלהם גם לקראת מצעדי הגאווה בירושלים ב-2006 (זה שהפך בסוף לאירוע גאווה סגור ותחום) וב-2007.


בנות זוג לסביות רבות מאמצות ילדים ומביאות ילדים לעולם. חלקן עושות זאת לאור ובזכות התקדים שיצרו טל ואביטל ירוס - חקק.

בנות הזוג פנו בשנת 1997 לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן וביקשו לרשום אותן כאמהות מאמצות – האחת לילדיה הביולוגיים של השנייה. בית המשפט דחה את בקשתן, אולם החליט כי כל אחת מהן תהיה אפוטרופסית על ילדיה של זוגתה. הן לא הסתפקו בכך, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. זה החליט להשאיר את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה על כנה. בנות הזוג ירוס - חקק לא התייאשו, וערערו לבית המשפט העליון. לבסוף, הערעור התקבל והפך עד מהרה לאחד התקדימים החשובים, אם לא החשוב שבהם, בכל הקשור להכרה בזוגיות והורות גאה.

צילומים (מלמעלה למטה): מצעד הגאווה בתל אביב, 2003. צילום ארכיון: גבי הורניק; שוטרים בגן העצמאות בתל אביב. צילום: רוני אקר; דנה אינטרנשיונל מבצעת את "דיווה" באירוויזיון; פרופ' עוזי אבן; אחת הנדקרים במצעד הגאווה בירושלים. צילום: רן גולדבלט; טל ואביטל ירוס - חקק. צילום: האגודה - גאים בגליל.