לזכרו של טומי

יוסף (טומי) לפיד, שהלך אתמול (ראשון) לעולמו, היה אחד הטיפוסים הכי מעניינים בנוף הפוליטי, והחברתי, של מדינת ישראל. לא רק איש שנוי במחלוקת, שידע לעורר מדנים ולהשיב למדנים שעוררו אחרים, אלא גם איש מלא דברים שעשויים להיראות לצופה מן הצד כסתירות, אולם בתוכו הם דרו היטב זה לצד זה.

מצד אחד הוא היה דמגוג ופופוליסט, וידע לעשות זאת היטב. מצד שני - איש ספר, ידען ומעמיק. מצד אחד הוא יצא נגד הדת והכפייה הדתית, מצד שני הוא היה יהודי חם, שדאג לגורלו של כל יהודי אחר בעולם. מצד אחד - איש התרבות הנמוכה של הצעקנות והרדידות הטלוויזיונית, מצד שני - חובב תרבות גבוהה - אופרות ומוזיקה קלאסית. מצד אחד לפיד היה עיתונאי מבריק ומושחז עט, כשרצה לתקוף את השלטון, אבל, מצד שני, חבר של כל מיני אנשים בשלטון - אהוד אולמרט, למשל (אחד החברים הנאמנים של אולמרט, שעמד לצדו ללא ספקות גם אחרי שקיבל את החבטות מדו"ח וינוגרד). מצד אחד - גזען ומתנשא, מצד שני הוא דאג לזכויותיהן של קהילות מיעוט, ובעיקר הקהילה שלנו. גם אם זה אולי נבע מאינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים.

אצל לפיד ושינוי, התמיכה בקהילה אולי גם הייתה כחלק מהאג'נדה הליבראלית. לא אג'נדה של תמיכה בזכויות אדם באשר הן, כמו במרצ, אלא אג'נדה יותר מתקדמת בענייני זכויות אדם ממרבית המפלגות האחרות, אבל עדיין - לאומית - לאומנית למדי מבחינה פוליטית, וכזו שמבחינה כלכלית - חברתית, בהיותה מאמינה בקפיטליזם דורסני, מביאה הטבות לעשירים ורומסת זכויות של תושבים ממעמדות נמוכים.


לפיד היה חלק מזן של פוליטיקאים שהיו הומופובים, אבל מתישהו שינו את עורם. כמוהו, למשל, רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב - יפו, שאמר שאנחנו מזכירים לו ג'וקים - וכמה שנים לאחר מכן כבר מימן מצעדי גאווה.

אין לדעת אם הם באמת שינו את עורם או רק כי הבינו את הפוטנציאל האלקטוראלי של הקהילה. כך או כך - הם פעלו ופועלים למען הקהילה, וזה מה שחשוב. חולדאי עשה זאת במימון של ארגונים גאים, המרכז הגאה החדש ומצעד הגאווה, לפיד עשה זאת בתמיכה עקבית (בשנים האחרונות) בזכויות הקהילה, ולפעמים אף עשה, ולו מעט, נפשות בשבילנו במסדרונות השלטון

כך, למשל, ב-2003 החליטה שינוי כי שריה יתמכו את כל מצעדי הגאווה שהיו אז בארץ. לפיד נשלח לעשות זאת במצעד המרכזי, בתל אביב. לפיד הקפיד להגיע למצעד הגאווה בכל שנה, גם כשהיה שר משפטים וסגן ראש הממשלה, ולהשמיע קול רם וצלול בעד הקהילה וזכויותיה, גם כשחברי כנסת רבים אחרים סירבו לעושות כן.

כשאיש העסקים משה סאבא, ששקל לקנות מניות רבות בערוץ 10, הודיע כי הוא לא רוצה הומואים בערוץ שלו, לפיד פתח את נושא ההקלות שהוענקו לערוץ 10 לדיון מחודש. כשבמפלגות אחרות הנושא הגאה אפילו לא אוזכר, לפיד הציב את איקי אלנר, הומו גלוי, במקום ה-19 ברשימת שינוי לכנסת, אחרי ש-18 המקומות הראשונים כבר נבחרו. ולפיד גם גרם לעוד דבר נפלא: בזכותו, בפעם הראשונה, מפלגות (שינוי ומרצ) התחרו על הקולות שלנו, ובתקופה מסוימת אף התחרו מי מביניהן עשתה למעננו יותר.


עם זאת, לא הכול היה ורוד אצל לפיד ושינוי. המפלגה הייתה מוכנה, בקלות, לקדם חוק ברית זוגיות שיכיר בנישואים אזרחיים - אבל לא של בני זוג מאותו המין. בשינוי סירבו לשנות את עמדתם על אף ביקורות חריפות שספגו בנושא, מהקהילה ומחוצה לה. לפני הבחירות הפנימיות לרשימת שינוי לכנסת הוא אף הצהיר כי לא יעזור למועמדים הומואים להיבחר. מצד שני, גם במרצ סירבו לתת שיריון לגייז.

לפיד אף החריש כששר הפנים מטעמו, אברהם פורז, סירב למנוע את גירושם של גייז פלסטינים לשטחים - לעונש המוות שהיה עלול לצפות להם שם. הוא החריש גם כשאותו פורז אמר ש"עובדים זרים הומואים אינם חסינים מגירוש".

אחרי שפרש מהפוליטיקה, אגב, לפיד לא הרבה להתבטא בענייני הקהילה. עם זאת, בראיון ל-GoGay לקראת יום השואה בשנה שעברה הוא אמר שעלינו, כקהילה, לדאוג להנצחת הגייז נפגעי הנאצים. במתכוון או שלא, איתי פנקס ועיריית תל אביב - יפו ממלאים בימים אלה את מורשתו בנושא זה, ונמצאים בתהליכים להקמת אנדרטת הנצחה כזו בלב תל אביב.

כך הוא היה, לפיד. מצד אחד תמך בזכויותינו, אבל, מצד שני, ידע גם להביע את דעתו נגדנו, כשחשב שצריך. אחרי לכתו של אדם בעל שאר רוח שכזה, מן הראוי שנזכור יותר את החלק הראשון.

יהי זכרו ברוך.