לאחי יש יום הולדת, ושוב אבוא לבד

לאחי יש יומולדת, וכמיטב המסורת, הוריי הזמינו את כל המשפחה לארוחת צהריים ביום שבת. בבוקר יומשישי, למרות שהגב שלי שוב עושה לי בעיות, שמתי את פעמיי לקניון כדי לקנות לאחי מתנה. כהרגלי, והצטיידתי בשתי חולצות יפות במיוחד.

אני לא מתה על ארוחות משפחתיות. בדרך כלל אבא ואמא מתווכחים, וגולשים לחילופי דברים לא נעימים. לעיתים השיחות במהלך הארוחה משעממות אותי, או שסתם אני עייפה ובא לי לחזור הביתה לנוח. אבל למרות הקיטורים, אחת לכמה זמן ממש נחמד לי לפגוש את בני משפחתי, ולהרגיש שלא משנה מה - תמיד הם יהיו לצידי. וחוצמזה - האוכל שלהם תמיד טעים.

אז מי יגיע מחר? יגיע כמובן אחי, חתן היומולדת, שהגיע במזלטוב לגיל 30. תגיע גם אשתו היפה והמטופחת, ובנם המתוק והיפהפה (חמסה-חמסה-חמסה). יגיע גם אחי הנוסף עם אשתו ההריונית (שיהיה להם בהצלחה, טפו-טפו-טפו). יגיעו גם אחותי ובעלה, שנמצאים עכשיו בתקופה קצת קשה בנישואיהם. אני מקווה שבעזרת האהבה שיש ביניהם יצליחו להתגבר על המכשולים.

וכן. גמני אגיע. עם הקטנים שלי.
ובלעדיה.

אני אגיע בלעדי האישה שאיתי. טרם סיפרתי לה על ההזמנה ליומולדת, משום שעוד לא מצאתי את הרגע הנכון (יש כזה רגע בכלל?). אני בטוחה שכמו בכל פעם - היא תיעלב ותכאב, ותתמה מדוע אני מסתירה אותה מבני משפחתי. המשפחה שלה מכירה אותי, ומדי שבוע אימה מוסרת לי ד"שים חמים. לעומת זאת, אני ה"אמיצה" - עדיין עמוק בארון. משפחתי מעולם לא נפגשה עם האישה שאיתי. בעצם, המילה "מעולם" קצת דרמטית. מוטב שאשתמש במילה "טרם", שחבויה בה אופטימיות זהירה.

אמי יודעת דרך ילדיי שאני יוצאת עם אישה, אבל היא לא מדברת איתי על העניין. היא גם לא הזמינה את האישה שאיתי ליומולדת מחר. כאילו שהאישה שאיתי אינה קיימת. שאר האחים שלי אינם יודעים כלל שאני בזוגיות עם אישה.

זה די עצוב שאני מרגישה צורך להסתתר.
"נו, מה הבעייה שלך? תביאי אותה מחר לארוחה", אתן בוודאי אומרות לעצמכן. וזה בדיוק מה שהייתי אומרת לכן אילו הייתן מספרות לי סיפור דומה.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
אני עדיין מצוייה בשלב שבו אני מתביישת, ומרגישה למול משפחתי מבוכה בשל העובדה שאני יוצאת עם אישה. אני מניחה שאילו הייתי יוצאת עם גבר - כבר מזמן הייתי מביאה אותו לבית הוריי.

ואז נתקלתי בכותרת באינטרנט, שבה צוטט אלי ישי כשאמר ש"הומואים ולסביות הם אנשים חולים. אם הייתה תרופה, אם היה כדור שמרפא אותם, כולם היו הולכים לקחת אותו. זו מחלה. התורה מדברת על החומרה שבדבר, ואני מאחל להם רפואה שלמה, אני לא מסתיר זאת". ופתאום קרה בי משהו.

קרה בתוכי משהו, כי כבר נמאס לשמוע את כל האמירות ההומופוביות האלה, שנובעות מתוך בורות גדולה ושנאה לשונה. אמירות כאלה מחלחלות ונטמעות אצל חלק גדול מהציבור, וכך נוצרת לגיטימציה להתייחס לאוכלוסייה הגאה כאל עדת מצורעים. וזה גם מה שגורם ללסביות והומואים רבים להתבייש במי שהם.

אלי ישי עשה אצלי משהו הפוך לגמרי. אני מבטיחה לו, ובעיקר לעצמי, שבעוד לא הרבה זמן גם אני אצא מהארון המחניק הזה.
נמאס לי להסתתר.
נמאס לי להתחבא.
נמאס לי להתבייש.
אני כבר שלושת רבעי רגל בחוץ... היר איי קאם...

ובאופן לגמרי מוזר ופרדוקסלי, הרבה מזה תודות לאלי ישי.