 |
גרסה להדפסה |  |
 |
עדכוני RSS |  |
 |
אהבתם את הכתבה? |  |
|
|
פרסמו בפייסבוק
המליצו בחדשHOT
שלחו לשווה קריאה
שמרו ב-del.icio.us
TwitThis
שתפו ב-Stumble |
 |
|
עוד בנושא | |
|
|
"נמס בגשם" יוקרן בפסטיבלים בקנדה וצרפת
בלעדי לגולשי GoGay: כרטיסים לסרטו החדש של תומר הימן
סיפור לא פשוט
תומר והמתמודדים
אלביס הלסבית, מדונה הטרנסית
מילים טובות |
|
מועדון ארוחת הבוקר
הסיפור של פטריק בריידן (מיס קיטן, בשבילכם) הוא לא סיפור על הומואים או טרנסים, לא על זהות מינית ואפילו לא על אהבה. "ארוחת בוקר על פלוטו" הוא פשוט סיפור על קבלה עצמית ומלחמה בכלא החברתי המקיף אותנו
|
יום רביעי, 7/6/2006 |
הביקורת מכילה פרטי עלילה (ספוילרים)
כשאימו החורגת של פטריק בריידן (קיליאן מרפי) תופסת אותו מסתובב בבית עם השמלה, הנעליים והשפתון שלה, היא מאיימת עליו בצעקות שהיא תצעיד אותו הלוך וחזור לפני כל האנשים בעיר בבושת פנים. "את מבטיחה?", עונה פטריק בחיוך. שתי מילים אלו מסמלות יותר מכל את האדם שהוא - נאיבי, מתריס, גאה ותמים.
"ארוחת בוקר על פלוטו" מתרחש ברובו בשנות ה-70, על רקע הסיכסוך הבריטי-אירי, ומביא את סיפורו של פטריק בריידן (מיס קיטן, בשבילכם). פטריק נולד באירלנד של סוף שנות ה-50. אמו משאירה אותו על מפתן הדלת של הכומר בעיירה ונעלמת. הוא לא יידע שמי שמגדלת אותו היא לא אימו האמיתית, עד שזו תפלוט, באחד מן הימים, שמקולל היום בו היא לקחה אותו תחת חסותה.
פטריק גדל להיות נער נשי, מוחצן ומתריס. לאנשים הפשוטים שמסביבו קשה לעכל אותו, ובאיזשהו מובן - הוא נהנה מתשומת הלב. לאחר שהוא מסולק מבית-הספר בו הוא לומד וניצל מתקרית אלימה, הוא מחליט ללכת לחפש את אמו האמיתית, זו ש"נבלעה על-ידי לונדון", כמו שפטריק מתאר, הן כילד והן כאדם בוגר.
פטריק יהפוך במהלך הסרט מפטריק הילד, למיס קיטן הנערה, לפטרישיה האישה (שהיא עדיין all man, כפי שהיא תעיד על עצמה בגאווה). הוא יתאהב, יתאכזב, יאבד אנשים אהובים, יבקש שיירו בו וכמעט יתפוצץ בפיגוע של המחתרת האירית, ייחקר במכות על-ידי שוטרים לונדוניים, ידורדר לזנות, יותקף על-ידי זרים ויתגלגל לכל מיני עבודות ביזאריות בשוליים של החיים, אבל שום דבר מזה לא מצליח לשרוט אותו באמת.
כמו יהלום גדול, אמיתי ונוצץ, פטריק בריידן עובר את החיים האלה כמו ילד בחנות ממתקים. הסיפור של פטריק בריידן, הלא היא פטרישיה קיטן, הוא לא סיפור על הומואים או טרנסים. הוא לא סיפור על זהות מינית ואפילו לא על אהבה. הוא סיפור על אמון עצמי וקבלה עצמית. על אדם אחד, שיודע שכולם יכולים להרוג אותו, אבל אף אחד לא יכול לשנות את מה שהוא. באיזשהו שלב בסרט תתחילו לתהות, למה שמישהו ירצה לעשות את זה בכלל?
הסרט עשוי בצורה כל כך טובה, מהדק את הקהל לתוך החיים של פטריק, לוקח את הצופה יד ביד איתו, שבאיזשהו שלב, כשפטריק/פטרישיה נחקר באלימות על-ידי שוטרים לונדוניים (מכיוון שהוא היה נוכח בפיצוץ של מועדון כשהוא לבוש בבגדי נשים וחשדו שהוא טרוריסט אירי שהתחפש), הוא נשאר עם מכנס וגופיה לבנה, פשוטה. הסרט לא צריך להגיד כלום כדי שהצופה ירגיש שמשהו כאן לא בסדר, שמשהו לא במקום, שזה מוזר. הרגע הזה, שבו מבינים את עומק ההזדהות שלנו עם הדמות, הוא רגע מפתח בסרט.
הסרט לא קל. הוא מתפזר ומתהדק בחזרה לסירוגין. ההתחלה שלו איטית ועלולה לרפות את ידיו של הצופה חסר הסבלנות. בדיוק כמו לסביבה שלו, פטריק הילד מוגש כמו שהוא- קשה לעיכול, גם לנו, כצופים. הוא מוחצן, נאיבי, ילדותי, תמים, דרמטי.
למרות כל הדברים הקשים שקורים בסרט, שמזכיר את האפלוליות של הסיפורים של דיקנס, עם אותם גיבורים מהשוליים של החברה, הסרט לא עצוב ולא קשה. הוא מלווה באופטימיות, רגעי צחוק ופסקול יפיפה משנות ה-70.
פטריק הוא לא מסכן ולא אאוטסיידר, יש לו חברים טובים וקרובים. את חלקם הוא מאבד, בחלקם הוא זוכה מחדש, כמו גם במשפחה. למעשה, הוא יוצא לחפש את אמו, לה הוא קורא "אשת המסתורין", ולאחר סיבוב ארוך ומפרך, הוא חוזר לאותה נקודה רק כדי למצוא את עצמו מחדש, מגובש יותר, רגוע יותר, אבל עדיין אותה מיס קיטן, שהיא לא בחור ולא בחורה, אלא בדיוק מה שהיא רוצה להיות – "אשת המסתורין" בעצמה. מסתורית, לא מושגת. זו שלא רודפת יותר אחרי אף אחד ומחפשת אהבה בכל אדם זר, אלא זו שצריך להתאמץ לזכות בקרבתה, מישהי בעלת ערך בפני עצמה (וגם אישה יפהפיה מבחינה חיצונית, כמו פרפר שבקע מהגולם).
ניל ג'ורדן, במאי הסרט, עטור פרסים על סרטו "משחק הדמעות" הידוע. גם בסרט הזה הוא עושה עבודה נפלאה, מלאכת אומן, והסרט זוכה לשבחים בכל העולם. זהו סרט שמיועד בעיקר לקהל הבוגר, הסבלני, מכל המינים והסוגים. לאלה שפתוחים לסרטים שהם יותר מהשבלונה ההוליוודית של גיבורים והבחורות שמתאהבות בהם. סרט עמוק, רגיש, סוחף. פנינה אמיתית.
א
כשאימו החורגת של פטריק בריידן (קיליאן מרפי) תופסת אותו מסתובב בבית עם השמלה, הנעליים והשפתון שלה, היא מאיימת עליו בצעקות שהיא תצעיד אותו הלוך וחזור לפני כל האנשים בעיר בבושת פנים. "את מבטיחה?", עונה פטריק בחיוך. שתי מילים אלו מסמלות יותר מכל את האדם שהוא - נאיבי, מתריס, גאה ותמים.
"ארוחת בוקר על פלוטו" מתרחש ברובו בשנות ה-70, על רקע הסיכסוך הבריטי-אירי, ומביא את סיפורו של פטריק בריידן (מיס קיטן, בשבילכם). פטריק נולד באירלנד של סוף שנות ה-50. אמו משאירה אותו על מפתן הדלת של הכומר בעיירה ונעלמת. הוא לא יידע שמי שמגדלת אותו היא לא אימו האמיתית, עד שזו תפלוט, באחד מן הימים, שמקולל היום בו היא לקחה אותו תחת חסותה.
פטריק גדל להיות נער נשי, מוחצן ומתריס. לאנשים הפשוטים שמסביבו קשה לעכל אותו, ובאיזשהו מובן - הוא נהנה מתשומת הלב. לאחר שהוא מסולק מבית-הספר בו הוא לומד וניצל מתקרית אלימה, הוא מחליט ללכת לחפש את אמו האמיתית, זו ש"נבלעה על-ידי לונדון", כמו שפטריק מתאר, הן כילד והן כאדם בוגר.
פטריק יהפוך במהלך הסרט מפטריק הילד, למיס קיטן הנערה, לפטרישיה האישה (שהיא עדיין all man, כפי שהיא תעיד על עצמה בגאווה). הוא יתאהב, יתאכזב, יאבד אנשים אהובים, יבקש שיירו בו וכמעט יתפוצץ בפיגוע של המחתרת האירית, ייחקר במכות על-ידי שוטרים לונדוניים, ידורדר לזנות, יותקף על-ידי זרים ויתגלגל לכל מיני עבודות ביזאריות בשוליים של החיים, אבל שום דבר מזה לא מצליח לשרוט אותו באמת.
כמו יהלום גדול, אמיתי ונוצץ, פטריק בריידן עובר את החיים האלה כמו ילד בחנות ממתקים. הסיפור של פטריק בריידן, הלא היא פטרישיה קיטן, הוא לא סיפור על הומואים או טרנסים. הוא לא סיפור על זהות מינית ואפילו לא על אהבה. הוא סיפור על אמון עצמי וקבלה עצמית. על אדם אחד, שיודע שכולם יכולים להרוג אותו, אבל אף אחד לא יכול לשנות את מה שהוא. באיזשהו שלב בסרט תתחילו לתהות, למה שמישהו ירצה לעשות את זה בכלל?
הסרט עשוי בצורה כל כך טובה, מהדק את הקהל לתוך החיים של פטריק, לוקח את הצופה יד ביד איתו, שבאיזשהו שלב, כשפטריק/פטרישיה נחקר באלימות על-ידי שוטרים לונדוניים (מכיוון שהוא היה נוכח בפיצוץ של מועדון כשהוא לבוש בבגדי נשים וחשדו שהוא טרוריסט אירי שהתחפש), הוא נשאר עם מכנס וגופיה לבנה, פשוטה. הסרט לא צריך להגיד כלום כדי שהצופה ירגיש שמשהו כאן לא בסדר, שמשהו לא במקום, שזה מוזר. הרגע הזה, שבו מבינים את עומק ההזדהות שלנו עם הדמות, הוא רגע מפתח בסרט.
הסרט לא קל. הוא מתפזר ומתהדק בחזרה לסירוגין. ההתחלה שלו איטית ועלולה לרפות את ידיו של הצופה חסר הסבלנות. בדיוק כמו לסביבה שלו, פטריק הילד מוגש כמו שהוא- קשה לעיכול, גם לנו, כצופים. הוא מוחצן, נאיבי, ילדותי, תמים, דרמטי.
עד שמגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שלא מדובר בעוד סיפור על זהות מינית, שפטריק הוא לא ילד שכלוא בגוף של אישה, אלא אדם שכלוא בעולם רק ומנוכר שממנו הוא מנסה לברוח. בעזרת הדמיון שלו הוא ממציא את עצמו מחדש בכל פעם, וממשיך לנצנץ, ממש כמו יהלום, גם מבעד לרפש ולחושך שעוטפים אותו.
למרות כל הדברים הקשים שקורים בסרט, שמזכיר את האפלוליות של הסיפורים של דיקנס, עם אותם גיבורים מהשוליים של החברה, הסרט לא עצוב ולא קשה. הוא מלווה באופטימיות, רגעי צחוק ופסקול יפיפה משנות ה-70.
פטריק הוא לא מסכן ולא אאוטסיידר, יש לו חברים טובים וקרובים. את חלקם הוא מאבד, בחלקם הוא זוכה מחדש, כמו גם במשפחה. למעשה, הוא יוצא לחפש את אמו, לה הוא קורא "אשת המסתורין", ולאחר סיבוב ארוך ומפרך, הוא חוזר לאותה נקודה רק כדי למצוא את עצמו מחדש, מגובש יותר, רגוע יותר, אבל עדיין אותה מיס קיטן, שהיא לא בחור ולא בחורה, אלא בדיוק מה שהיא רוצה להיות – "אשת המסתורין" בעצמה. מסתורית, לא מושגת. זו שלא רודפת יותר אחרי אף אחד ומחפשת אהבה בכל אדם זר, אלא זו שצריך להתאמץ לזכות בקרבתה, מישהי בעלת ערך בפני עצמה (וגם אישה יפהפיה מבחינה חיצונית, כמו פרפר שבקע מהגולם).
ניל ג'ורדן, במאי הסרט, עטור פרסים על סרטו "משחק הדמעות" הידוע. גם בסרט הזה הוא עושה עבודה נפלאה, מלאכת אומן, והסרט זוכה לשבחים בכל העולם. זהו סרט שמיועד בעיקר לקהל הבוגר, הסבלני, מכל המינים והסוגים. לאלה שפתוחים לסרטים שהם יותר מהשבלונה ההוליוודית של גיבורים והבחורות שמתאהבות בהם. סרט עמוק, רגיש, סוחף. פנינה אמיתית.
א
