הרפס גניטלי

הרפס גניטלי היא מחלת מין מדבקת הנגרמת על ידי נגיף הרפס סימפלקס (HSV – Herpes Simplex Virus). הנגיף גורם לזיהום מקומי באיברי המין, והוא יכול לגרום גם לכיבים וזיהומים מקומיים באיברי גוף אחרים. כיום קיים להרפס הגניטלי טיפול תרופתי המקצר את משך המחלה בעת התלקחות, אך אין טיפול המעלים את הנגיפים לגמרי והם נותרים "רדומים" בגוף ועשויים להתפרץ.

לאחר שנכנס אל הגוף והתמקם בתאי הרירית, רותם נגיף ההרפס את מנגנוני השכפול של התאים ומכפיל את עצמו, כשבסיום התהליך התאים המנוצלים מתים והנגיפים משתחררים מהם ומוצאים תאים מארחים אחרים. הנגיף מדביק גם תאי עצב (נוירונים), על ידי חדירה לקצוות שלוחות העצבים הנמצאים בעור. הוא עובר בשלוחות אלה, ומגיע לגופי תאי העצב, שם, במקום לגרום למותו של התא (בדומה לתאים אחרים אליהם הוא חודר), הוא הופך להיות "רדום". נגיף ההרפס יכול להיות במצב רדום בתוך תאי העצב במשך שנים רבות, אך הוא יכול גם "להתעורר", לנוע חזרה דרך שלוחות העצב אל העור, לגרום להתלקחות נוספת, ואז לשוב למצב הרדום וחוזר חלילה.



בחשיפה ראשונה לנגיף (בסמוך להדבקה), סימני המחלה קשים הרבה יותר מאשר בהתלקחויות המופיעות כשהנגיף "מתעורר" מן התרדמת. מערכת החיסון עדיין אינה מכירה את הנגיף, ועד שהיא מייצרת נוגדנים נגדו, הנגיף פוגע והורס תאים רבים.

בזיהום גניטלי (כלומר באיברי המין) בהרפס בפעם הראשונה ישנם סימנים כלל-מערכתיים של חום, כאב-ראש, תחושה כללית רעה, וכאבי שרירים. באיברי המין ישנם כאב, גרד, הפרשה מהפות או מהשופכה, והגדלת בלוטות לימפה במפשעה. על העור מופיעים נגעים בצורת שלפוחיות, שחלקן מכילות נוזל מוגלתי, וכיבים (מעין פצעים פתוחים). ראו איור של שלפוחיות אופייניות מימין.

בלמעלה מ-80% מהנשים פוגע ההרפס גם בשופכה, שם הוא גורם לכאב בזמן מתן שתן, וזיהומים בצוואר הרחם. במקרים נדירים, עלולה להתפתח גם דלקת קרום המוח כתוצאה מהנגיף. בהתלקחות של הזיהום בדרך-כלל אין סימנים כלל-מערכתיים, ישנם פחות נגעים ושלפוחיות על העור, הם כואבים ומגרדים פחות, וחולפים מהר יותר. התלקחות חוזרת נמשכת בדרך-כלל שישה עד עשרה ימים.

בהומוסקסואלים יתכן גם זיהום ברקטום ובפי-הטבעת, עם הפרשה פעילה של הנגיף. בדרך-כלל זיהום זה הוא לא מורגש, אך לעתים עלול לגרום לדלקת ברקטום (proctitis) עם כאב בפי הטבעת, הפרשה, ועצירות. בחולי איידס נגעים ברקטום ובפי הטבעת ודלקת של הרקטום, שכיחים יותר.

זיהום באיברי המין יתכן על-ידי שני טיפוסים של הנגיף - HSV-2 (הנפוץ יותר) או HSV-1, ובמקרים מסוימים בשניהם יחד. HSV-2 מתאפיין על-ידי תסמינים סוערים יותר בהדבקה הראשונית, ועל-ידי התלקחויות רבות יותר, לעומת HSV-1. בשנה הראשונה לאחר ההדבקה בנגיף, הסיכוי להתלקחות חוזרת הוא 90% בזיהום ב- HSV-2, ו-55% בזיהום ב HSV-1.


הדבקה בנגיף תתכן על-ידי כל סוג של מגע של הריריות עם אדם המפריש את הנגיף בצורה פעילה. ניתן להידבק על-ידי מין אוראלי, מין אנאלי, שימוש בצעצועי מין שלא עברו חיטוי, רימינג, ולמעשה על-ידי כל צורה של מגע הדוק בין ריריות לנוזל גוף כלשהו של אדם המפריש את הנגיף, כולל רוק (בנשיקה).

כמובן שאם ישנם נגעים פעילים על העור הסיכוי להדבקה גבוה במיוחד, אך ישנם אנשים רבים שנדבקו בעבר בנגיף וממשיכים להפריש את הנגיף בנוזלי הגוף ללא סימני זיהום נראים לעין.

מחקרים רפואיים מראים כי עד העשור החמישי לחיים כ-90% מהאנשים נחשפו ל-HSV-1 ופיתחו נוגדנים כנגדו. אולם, רק חלק קטן מהאנשים שנחשפו לנגיף מפתחים את המחלה, מסיבות שעדיין לא לחלוטין מובנות. לעומת זאת, 25% מהנשים בגיל הפוריות נחשפו ל-HSV-2 ופיתחו נוגדנים כנגדו. הסיכון להדבקה עולה בקיום יחסי-מין עם פרטנרים רבים, ובנוכחות של מחלות מין אחרות.

חשוב לציין גם כי זיהום בהרפס מעלה את הסיכון להדבקה ב HIV. בחולי איידס, בהם ישנה דיכוי של מערכת החיסון, זיהום ראשוני בהרפס הוא סוער ביותר, ועלול להיות מסכן חיים. תקופת הדגירה של הוירוס (כלומר הזמן שחולף מאז ההדבקה עד להתפתחות סימני המחלה) נע בין יום ל-26 ימים (בממוצע – שבוע).

מין אוראלי: נוזל הקדם-שפיכה (pre-cum) בגברים עשוי להכיל את הנגיף, וכך גם נוזל הסיכה (ברטולין) בנשים.
מין אנאלי: קיום יחסי מין אנאליים ללא אמצעי מניעה (קונדום) יכול לגרום להדבקוּת בהרפס, לשני הצדדים - החודר והנחדר. הנגיף, המצוי בריריות הפין, נוזל הקדם-שפיכה או הזרע, ו/או בפי הטבעת, עשוי לעבור מאדם אחד לשני בקלות.
רימינג (ליקוק פי הטבעת) יכול אף הוא לסייע להעברת הנגיף, במידה והוא נמצא בפי הטבעת ובחלחולת.
אביזרי מין: שימוש באביזרי מין משותפים, ללא ניקוי וחיטוי של אביזרי המין לפני העברתם מאדם אחד לשני, יכול לגרום להדבקות בהרפס.

ההרפס יכול לעבור גם בדרכי הדבקה עקיפות - דוגמת שימוש במגבות, כלי מיטה ובגדים של אנשים הנושאים את המחלה, ובעיקר בתקופת ההתפרצות שלה ומגע עם הפרשות מוגלתיות או נוזלים המכילים את הנגיף. דרך נוספת להעברת הנגיף היא בין האם לעובר, בתקופת ההריון, בעת הלידה או לאחריה.



באוכלוסייה ישנם נשאים רבים של הנגיף, כשמרביתם כלל אינם יודעים זאת. לכן, חשוב להשתמש בקונדום בכל מגע מיני. כאשר יש שלפוחיות פעילות על העור – תתכן הדבקה במגע של העור, לכן מומלץ להימנע ממגע מיני במקרים כאלו. באנשים בסיכון גבוה להדבק במחלה, במיוחד במדוכאי חיסון, נבדקת האפשרות לטיפול מונע על-ידי תרופות אנטי-נגיפיות. בנוסף, ישנם מאמצים לפיתוח חיסון כנגד נגיפי ההרפס.



כיצד יוכל הרופא לאבחן שנדבקתם בהרפס?

האבחנה הקלינית מתבססת על התמונה האופיינית (התסמינים) של הזיהום הראשוני: שלפוחיות, חום, כאב וגרד. על-ידי גירוד (scraping) של הנגעים בעור ושליחתם לבחינה במעבדה, ניתן לזהות "תאי ענק" שהודבקו בנגיף. ניתן גם לשלוח את הדגימה לתרבית, כשהתשובה מגיעה בתוך יומיים עד שלושה ימים. במקרים דחופים ניתן לבצע "תרבית מהירה" שתיתן תשובה תוך פחות מיממה.

שיטה רגישה אחרת לאיתור הנגיפים היא PCR (Polymerase Chain Reaction) המאפשרת לזהות עותקים בודדים של הנגיף. בנוסף, ניתן לבדוק נוגדנים כנגד הנגיף בדם. במקרה שבדיקת הנוגדנים מצביעה על חשיפה בעבר ל- HSV-2, חשוב ליידע את החולה שהוא עלול להפריש את הוירוס באופן פעיל, גם ללא סימני זיהום כלשהם, ובכך להדביק אחרים.



בדומה למחלות מין אחרות, גם מחלת ההרפס מגבירה את האפשרות להדבקה במחלות מין אחרות בשל הפגיעה במערכת החיסונית של הגוף, ובפצעים והכיבים הנגרמים ברקמות הגוף השונות. לכן, חשוב שבחולים שבהם אובחן הרפס, לשלול את נוכחותן של מחלות מין אחרות, דוגמת זיבה, כלמידיה, איידס ועוד.



סיבוכים של הרפס מתרחשים בעיקר בחולים בהם מערכת החיסון פגועה (לדוגמה, בחולי איידס). הנגיף עלול להתפשט בדם ולגרום לזיהום של הוושט, הריאות, הכבד ומערכת העצבים המרכזית.
הרפס פעיל ביולדת מצריך ביצוע של ניתוח קיסרי, כדי לנסות למנוע הדבקה של הילוד בנגיף. אם הילוד נדבק, ללא טיפול מתאים התמותה עלולה להגיע ל-65%.



הטיפול הוא על-ידי תרופות אנטי-נגיפיות המעכבות את הכפלת הנגיף. אציקלוויר (Acyclovir) היא הנפוצה ביותר מבין התרופות הללו, אך ישנן גם אחרות (כמו וולציקלוויר, ו-פמציקלוויר).

הטיפול ניתן דרך הפה למשך 10 ימים עד שבועיים במקרה של זיהום ראשוני, ולמשך חמישה ימים במקרה של התלקחות חוזרת. זאת במקרה שאין סיבוכים של הזיהום בנגיף, ושהחולה הוא בעל מערכת חיסונית תקינה. בחולי איידס הטיפול אגרסיבי יותר, וניתן דרך הווריד.

הוכח כי הטיפול מקצר את משך הסימפטומים, ומזרז את ההחלמה מהנגעים העוריים. במקרים בהם יש התלקחויות חוזרות רבות, ניתן לטפל באופן כרוני בתרופות הללו. ישנם מקרים שבהם הנגיפים מפתחים עמידות לטיפול. במקרים אלו, ניתן לטפל בתרופות אנטי-נגיפיות אחרות, שבדרך-כלל דורשות אשפוז ומעקב אחר תופעות לוואי אפשריות.